הצוות המטפל בחטופים שחזרו: "יש כאלה שעדיין מפחדים מאיומי חמאס, אמרו להם 'אל תעזו לפתוח את הפה'"

העדויות הקשות של החטופים המשוחררים ששבו לישראל מגיעות לאוזניהם של העובדים והעובדות הסוציאליות שפוגשים בהם ברגעים הראשונים, מיד לאחר מעבר הגבול והנסיעה לבית חולים. "אנחנו שומעות על התנאים שהם הוחזקו בהם, על היחס של החוטפים אליהם ועל האופן שבו הם חיזקו אחד את השני", מתארת ד"ר יעל גור קול, מנהלת השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות בראיון ל-N12. "לאט-לאט, עם הימים, אנחנו מצליחים לחבר את קרעי הסיפורים יחד לתמונה שלמה".

לאחר הערכה ראשונית, כל אחד מהחטופים המשוחררים נותב לבית חולים מתאים, כאשר ילדים הועברו בעדיפות לשניידר ופצועים דחופים הועברו למרכז הרפואי סורוקה, הקרוב ביותר לרצועה: "לכולם יש עוד דרך ארוכה מאוד, גם אם המצב הבריאותי הפיזי סביר", אומרת ד"ר גור קול, "אחרי 50 יום בשבי בלי לאכול ובלי לראות אור - אף אחד לא חוזר במצב טוב. המצב הרגשי והסיפורים שעוד יצופו, הם אלו שמעסיקים אותנו ואנחנו משתדלים לתפור לכל שב ושבה גורמי טיפול שילוו אותם שנים קדימה".

"יש כאלה שרואים עליהם את שטיפת המוח של החמאס"

ד"ר גור קול מספרת שאחרי 50 יום בשבי האויב, החטופים חוזרים הביתה עם דפוסים שקשה לשחרר: "יש ביניהם אנשים שאפשר לראות איך שטיפת המוח שהחמאס עשה להם עובדת. יש חטופים שסיפרו לנו שהחוטפים איימו עליהם: 'אנחנו יודעים איפה אתם גרים, אנחנו יודעים איפה בני המשפחה שלכם עובדים', ואמרו להם שלא יעזו לספר מה היה בשבי כי ירדפו אותם. רבים מהחטופים עדיין מפחדים. אמרו להם: 'אל תעזו לפתוח את הפה'". 

"יש משוחררים שנמצאים בתודעת שבי ומאוד עצוב לראות את זה", ממשיכה ד"ר גור קול לתאר. "צריך לתת להם זמן ולא לייצר מצבים שמשחזרים את מה שקרה שם. למשל באחד מבתי החולים הייתה חטופה משוחררת שהעובדת הסוציאלית שאלה אותה אפשר לדפוק על הדלת? המשוחררת אמרה: 'אל תדפקי על הדלת, זה מה שהחוטפים שלנו עשו'".

"אנחנו רואים אנשים ברכבת הרים רגשית שעוברים מבכי לצחוק או לכעס", היא אומרת. "יש משוחררים עם רצון לטרוף את החיים: לפגוש את כולם, לעשות הכול בבת אחת. ויש משוחררים שרוצים לחזור לחיים בהדרגה ובשקט. בשלב הראשוני הם מתכנסים בתוך עצמם". 

"ההנחיה היא לא לשאול שאלות - אבל החטופים רוצים לשתף" 

המידע שמגיע מעדויות החטופים המשוחררים יקר מפז. כמו למשל המקרה של מיה רגב ששכבה בבית החולים בעזה לצדו של גיא אילוז ז"ל וסיפרה על ימיו האחרונים: "כשהעובדת הסוציאלית שלה שמעה על זה בפעם הראשונה, היא העבירה את המידע לגורמים נוספים וכך משפחתו של גיא שהייתה עד אז באי-ודאות קיבלה את הבשורה. בזכות עדויות החטופים, אנחנו מרכיבים תמונה שלמה גם לגבי מי שנשאר מאחור".

"תדרכנו את הרופאים, האחים והאחיות לא לשאול שאלות, אבל החטופים שחוזרים מאוד רוצים לספר מה עבר עליהם", מתארת ד"ר גור קול. "אנחנו מעודדים גם את המשפחה לא לשאול, אלא להיות קשובים למה שהם מעוניינים לשתף. החטופים מספרים על הדאגה שלהם למי שנשאר מאחור. יש רצון גדול לעדכן את הגורמים הצבאיים - הם נורא רוצים לשתף במידע כדי להציל אחרים. אנחנו מגלים אנשים עם הרבה מאוד כוח". 

לפני הגעת המשוחררים, גורמי המקצוע למדו את הסיפור האישי של המשוחרר שאותו הם עומדים לפגוש: "כשאנחנו מקבלים אור ירוק שהשבים מעזה בדרך, אנחנו מתחילים לגבש מעין מפה על כל שב ושבה: האם יש דגלים אדומים שכדאי לשים לב אליהם? למשל האם יש בשורות קשות שהחטוף המשוחרר צריך להתמודד איתן".

"לכל משפחה מחברים עובדת סוציאלית שעושה למשפחה הכנה מה הולך לקרות", מספרת ד"ר גור קול על תהליך ההכנה לשחרור החטופים. "מעדכנים על מצבו הבריאותי של החטוף, בוחרים בן משפחה שיקבל את פניו כשהאמבולנס נפתח או כשהמסוק נוחת. חשוב לנו לתת לשבים תחושה של בית. היו מקרים שבהם היינו צריכים להודיע לחטופים ששוחררו שההורים שלהם נרצחו. אנחנו עושים את זה ברגישות ומכינים את בן המשפחה לתהליך. יש כאלה שמעדיפים לחכות ועוד לא לבשר, במקרים כאלו אנו מכבדים את רצון המשפחה". 

מה הן הזכויות של החטופים ששבו לישראל? 

הזכויות של השבים משבי החמאס שקולות לזכויות נפגעי משרד הביטחון. החטופים מוכרים כנפגעי פעולות איבה וזכאים לטיפול נפשי לאורך כל החיים במימון המדינה. משרד הרווחה מצמיד לכל חטוף משוחרר עובדת סוציאלית קבועה שהיא הכתובת עבורם בנושאי רווחה. תפקידה לשמור על קשר עם המשפחה, לערוך ביקורי בית ולקשר לגורמי סיוע רלוונטיים. קופות החולים נותנות לחטופים את המעטפת הבריאותית הנדרשת: בדיקות וטיפולים רפואיים, ללא המתנה. "הם לא יצטרכו להמתין לשום דבר", מסבירה ד"ר גור קול, "יש אחות שיושבת בבית החולים ותפקידה לתאם את הבדיקות והטיפולים הנדרשים לשבים מעזה במהירות". 

רבים מהחטופים איבדו עד 15 אחוז ממשקלם במהלך השבי, אך ההנחיה היא לשוב ולאכול בהדרגתיות מחשש לתסמונת ההזנה החוזרת: "דיאטניות בנו לשבים תפריטים מותאמים וההמלצה היא לחזור לאכול במנות קטנות", מסבירה ד"ר גור קול, "החטופים המשוחררים מספרים שהתזונה הייתה מאוד דלה: ימים שלמים ללא אוכל. ככל שהימים בשבי חלפו האוכל הלך והתמעט".

"אחד הילדים מספר שבחלק מהזמן הפרידו אותו מבני הקיבוץ ולקחו אותו לבית אחר עם משפחה ואז החזירו אותו", מוסיפה ד"ר גור קול. "הילד לא ידע מה הסיבה, למה העבירו אותו. החטופים הרגישו אי-ודאות גדולה, הפחד ממה שהולך להיות העצים את הטראומה. כדי לתקן את החוויה, בבתי החולים בארץ אנחנו מסבירים לשבים כל דבר, כדי להחזיר להם את תחושת השליטה והביטחון".