יום שלישי 12.12.23
פגישה משמחת עם הדר מרקס
המפגש המשמח עם הדר מרקס מזכיר לי שהיו פה ימים שמחים. אנחנו נפגשות לרגל יום שידורים מיוחד עם מפוני הקיבוצים ניר עוז וכרם שלום במלון. אני מאוד מתרגשת לראות אותה, ראשית כי היא מזכירה לי ימים טובים שבהם הייתי נוסעת בכבישי המועצה לחדר כושר ומאזינה לה. ומעבר לכך, יש לנו עבר...
לפני חודשים רבים שלחתי לה פוסט שכתבתי אחרי לילה מתוח של אזעקות. היא פרסמה את הפוסט בסטורי שלה עם משפט חיזוק ואחר כך המשכנו לדבר בהודעות. הסברתי לה אז שלמרות המציאות הביטחונית - אנחנו חיים ב-90% גן עדן ו-10% גיהינום. סיפרתי שלילדים שלי יש ילדות מקסימה והם גרים במקום מדהים. ב-7.10 התהפכו היוצרות, המקום הפך ל-90% גיהינום.
אנחנו נפגשות לפני הריאיון ואני מזכירה לה על עברנו, היא זוכרת ונותנת לי חיבוק גדול. בראיון איתה אנחנו מדברות על ההודעות מהעבר ואיך המציאות התהפכה מאז. דיברנו על ניר עוז של פעם והיום, על הגעגועים לשירי ביבס ומשפחתה ועל התקווה שיחזרו בקרוב. אני מקדישה שיר לשירי בתקווה שהיא שומעת שם בשבי. בתקווה שהיא תשמע בקרוב כשתחזור.
יום רביעי 13.12.23
מהקיבוץ לעיר
בחמש וחצי בבוקר אני יוצאת יחד עם נציגים ונציגות מהקיבוץ לדיון בשולחנות עגולים עם כל גורמי החינוך במועצה האזורית יואב שתקלוט את ילדי הקיבוץ בבתי הספר שלה. בדיונים מדברים על התחושות של הקהילה והילדים, על המקום שבו הם נמצאים והמציאות שבה הם חיים. אני מתרגשת מאוד נוכח הנכונות, ההכלה והרצון של כל הגורמים לעשות זאת בצורה הכי טובה שאפשר ויוצאת בתחושה שאנחנו בידיים טובות.
אחר כך אני נוסעת לקריית גת לראות את הדירה שנעבור אליה. אני מרגישה שאנחנו מקבלים מעל ומעבר, ויחד עם זאת, המעבר לעיר לא פשוט לי. זה שלא שלא גרתי בעיר בעבר, עזבתי את הקיבוץ אחרי הצבא ונדדתי 14 שנה. גרתי בתל אביב 4 שנים ובעוד הרבה מקומות בארץ ובעולם.
אבל המועקה היא בעיקר סביב הילדים. בחרתי לגדל אותם בקיבוץ, בסביבה ירוקה ובקהילתיות. כל כך אהבתי להסתכל מהצד לראות איך הם נהיים עצמאיים מטיילים בשבילי הקיבוץ, רוכבים עם האופניים לחברים, הולכים לבקר את סבא וסבתא, כל כך התגאיתי בילדות שלהם על אף המצב הביטחוני. אני חוששת ממה שיהיה ואיך יהיה. מנסה לאגור כוחות ולשמור על אופטימיות, להוציא את המיטב מהמצב ולעכל אותו. הלוואי שאצליח.
יום שישי 15.12.23
רגע של מצוקה בקניון
אנחנו נוסעים כולנו לקניון במטרה לקנות כמה דברים, אבל אורן מתעקשת שהיא רוצה ג'ימבורי. ההסתובבויות עם הילדים בקניונים בתקופה הזו מטריפות אותנו. אנחנו חסרי סבלנות וקשה לנו עם ההמוניות. אבל אורן לוחצת, ואנחנו מחליטים בסוף להתפצל.
אני הולכת עם אורי ואורן לג'ימבורי ומרגישה במצוקה מהסיטואציה. הצוות שם חסר סבלנות, אני נקלעת לוויכוח מולם על נקודה עקרונית, והזלזול שלהם גורם להכול לצוף ולבעבע. אני מנסה לדבר עם האחראית ונדהמת מהאטימות שלה.
אני מרגישה במצוקה מול הרצון של אורן. אני חשה שאני לא יכולה לשאת יותר את הסיטואציה. אני מתביישת בצורה שבה שהגבתי מול הילדים, שלא נשארתי מאופקת יותר, ומחליטה לבקש מבעלי לבוא לאסוף אותנו. אני מרגישה שאני חייבת לחזור רגע לחדר הבטוח במלון.
הכעס על המצב מבעבע. אני מרגישה כמה המעבר יושב עליי, כמה הגעגועים לרוגע, לקצב ולירוק של הקיבוץ מתעצמים מיום ליום. המצב הזה מצריך הרבה אורך רוח, סבלנות ותקווה. צריך ללכת בצעדים קטנים, מדרגה מדרגה.
בחדר במלון אני מצליחה להירגע, אורן מקבלת שקית עם משחקים חדשים מחברה ואני יושבת איתה ועם הבנים בנחת סביב המשחקים. אני חוזרת לנשום. לבינתיים.
דלית רם אהרון - יומנה של פליטה:
- פרק ראשון: "פתאום זה מכה בי - אני פליטה"
- פרק שני: ליצור שגרה של בית גם אם הוא זמני
- פרק שלישי: אחרי יותר מחודש חיבוק עם אבא ואימא
- פרק רביעי: הקטנה מדברת לראשונה על החבר שנחטף
- פרק חמישי: "אנחנו מרגישים שהחמאס סוחט אותנו עד הקצה"
- פרק שישי: "עד עכשיו לא ידעתי מהי לוחמה פסיכולוגית"
- פרק שביעי: "מתפללת שהחג יביא איתו נסים"