אורי ז"ל ותמיר לוקר

תמיד אומרים על אחים תאומים שהם מרגישים, שלא צריך לומר להם, שהם יודעים. בשבת בבוקר תמיר לוקר הבין ישר שמשהו קרה לאורי. "בשעה 8:30 בבוקר הרגשתי כאילו אני מקבל צרורות של קלצ'ניקוב לבטן", הוא מתאר. "כדור, כדור, כדור, עולה, עולה, עולה, וכאילו הנשמה שלי יוצאת למעלה. אני אמרתי לאבא: 'אבא, אורי מת'. כשאורי היה מקבל מכה ברגל ימין, אז אני הייתי מקבל גם מכה ברגל ימין. כשהיה כואב לו הגרון, גם לי היה כואב הגרון. כשהוא היה חולה, גם אני הייתי חולה. לא נפרדנו לרגע, כדורגל, בית ספר, אותה כיתה, אותו גן. אני לא זוכר את עצמי בלעדיו".

תמיר נולד ראשון, אורי הגיח לעולם רבע שעה אחריו. זה קרה לפני 19 שנה, ומאז לא היה אפשר להפריד בין התאומים הזהים מפרדס חנה, או לזהות מי זה מי. הפעם הראשונה שנפרדו הייתה בגיוס. תמיר הלך לצנחנים ואורי לגולני. "הם ישנו ביחד, זה מדהים", מספר איל לוקר, אביו של אורי. "הייתי אומר: יש לכל אחד, ברוך השם, חדר ומיטה, עד גיל 16-15, עד שהתחילו עם חברות. גם אם הם היו מתחילים את הלילה כל אחד בחדר שלו, בסוף היינו מוצאים אותם מחובקים".

תמיר, אחיו של רב
תמיר, אחיו של רב"ט אורי לוקר ז"ל
תמיר, אחיו של רב
תמיד לצד תמונת אחיו התאום, רב"ט אורי לוקר ז"ל

כל אותה שבת ארורה הם לא הצליחו ליצור קשר עם אורי, לא ידעו שבמשך שעה ארוכה הוא נלחם בגבורה מול מאות מחבלים כדי להציל את תושבי נתיב העשרה וזיקים, עד שנשאר עם הכדור האחרון ונהרג. עכשיו, תמיר נזכר בשיחה האחרונה שהייתה להם רק בשבוע שעבר. "אמרתי לו 'תשמע, אם לאחד מאיתנו יקרה משהו, מה אתה רוצה שהשני יעשה?'. הוא אמר 'שהשני ינציח כמה שיותר'. הוא הבטיח לי שהוא ידאג לזה שהוא יטפל באימא ואבא, ואני הבטחתי לו גם".

"בכל מקום שאתה הולך, אתה רואה בן אדם שדומה לך", משתף תמיר. "הוא צוחק כמוך, הוא מרים את היד בדיוק כמוך, הוא נראה כמוך, הוא מדבר כמוך, אותן בדיחות יש לכם אפילו. ופתאום ביום אחד אמרו לי זהו, נגמר לך, אתה כמו כולם. והטייטל הזה של להיות תאום פתאום נלקח ממני".

רב
רב"ט אורי לוקר ז"ל (משמאל) והמ"כ שלו איתי שדות

אין נורא מלאבד ילד, אין נורא מלאבד אח. וכשמדובר באחים תאומים, נשארת תמיד הבבואה שבמראה שלא מרפה, שלא נותנת לשכוח. "איך סבא אמר, 'טוב שיש את תמיר, כי תמיר דומה לאורי, אז אם נרצה להיזכר באורי נתבונן בתמיר'", אומרת אורית, אימו של אורי. "למרות שלדעתי הם לא דומים. זה כאילו הוא עכשיו כמו מצבת זיכרון, כי הוא דומה לאחיו". האב איל קוטע: "אבל זה מסוכן, שהוא לא יהפוך למצבה חיה".

האם אורית מתארת: "אני רק חושבת מה נעשה ביום הולדת במאי הבא, איך נחגוג? תמיד זה ביחד, שתי עוגות. תמיד הכול היה ביחד. עכשיו אורי יהיה תמיד בן 19 ותמיר... אני לא יודעת איך אני אתמודד עם זה, זה קשה".

עדן גז ז"ל ועדי סבג

גם עדי הרגישה תחושה לא טובה באותו בוקר שבת. היא גרה באשקלון, כבר לא מתרגשת מאזעקות, אבל הבוקר ההוא היה אחר והבטן אותתה שמשהו קרה לאחותה התאומה עדן. "לפני כמה זמן היינו בהופעה ביחד", היא נזכרת. "אני נולדתי ראשונה ב-24 שניות. תמיד היא אומרת את זה שהיא הכי קטנה, תמיד היא הייתה נתפסת בזה, 'אני הכי קטנה, אני נולדתי אחרונה, אני הכי קטנה'".

עדי סבג, אחות של עדן גז ז
עדי סבג ואחותה התאומה עדן גז ז"ל

31 שנה זכו להיות אחיות תאומות, לא זהות, אפילו שונות. עדן הייתה הבליינית, השטותניקית עם הלב הרחב, ועדי השקטה. ובכל זאת, החיבור היה חיבור מיוחד. כזה שרק מי שחצי דקה מפרידה ביניהן יבין. "היא הייתה מסתכלת עליי", מספרת עדי. "היא הייתה מבינה מה אני מרגישה, מה שאף אחד לא הרגיש, מה שאף אחד לא ידע. חווינו הכול ביחד, הכול. מהגן ולימודים ועד היום. עד אותו יום ארור".

כשהתחילו האזעקות עדן נמלטה מהמסיבה ברעים, עוד הספיקה לעדכן שהיא יוצאת הביתה. רגע אחר כך המחבלים כבר ירו עליהם, והיא נהרגה במקום. "פחדתי מהאזעקה הזאת, פחדתי מכמות האזעקות הזאת, דבר שהוא לא מוסבר", מתארת עדי. "אולי פחדתי כי היא פחדה, כי אני לא מפחדת מאזעקות ולא פחדתי עד אותו יום מאזעקות. קשה לי לחשוב את החיים שלי בלעדיה, שלא תחווה איתי יותר. שאני לא ארגיש אותה יותר, שאני לא אראה אותה יותר. לקחו לך משהו מהלב, הלב מרוקן, משהו חסר, משהו חסר ואף אחד לא יכול להשלים אותו. אף אחד".

אושר ומיכאל מלכה ז"ל

אצל רחל מלכה האסון כפול. הבנים היחידים שלה, התאומים אושר ומיכאל, לא רק נולדו יחד, אלא גם נרצחו יחד. "הלכו לי הילדים", היא זועקת. "היפים שלי הלכו לי, הלכו לי. מההתחלה הם היו שניים שהם אחד. היו רואים את מיכאל, רואים את אושר, רואים את אושר, לא זיהו ביניהם. איפה שהם הלכו, מיכאל ואושר באו, אז הם נתנו שמחה לכולם".

רחל מלכה, אמם של אשר ומיכאל ז
רחל מלכה, אמם של אשר ומיכאל ז"ל
אושר ומיכאל מלכה ז
אושר ומיכאל מלכה ז"ל

השניים בני ה-35 עבדו ביחד בהפקה של הנובה. "דאבל טראבל" כינו את הצמד-חמד שכל הירושלמים התרגלו לראות תמיד יחד. "התפללתי לאלוהים שיהיו לי ילדים, שיקראו לי 'אימא', עכשיו מי יקרא לי 'אימא'? הילדים שלי הלכו, אף אחד לא יחזיר לי אותם. אף אחד לא יחזיר לי אותם".