הידיעה בדבר האזעקות שנשמעו בבוקר שבת 7 באוקטובר, תפסה את רס"ן אריאל בן משה, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, ואת אשתו, יובל, באוהל ברמת הגולן. היה להם סוף שבוע של יחד, שנקטע, פתאום, בהקפצה בהולה. "ב-6:40 אריאל מקבל הקפצה כשאנחנו עדיין בתוך האוהל", מתארת אלמנתו, יובל. "זה היה מאוד חד. 'הוקפצנו'. אריאל הכשיר אותי כמו מפקד טוב וב-6:45 כבר היינו בתוך האוטו. חמש דקות ואני ברכב, עם אוטו מקופל".
מהרגע הזה ידהר רס"ן בן משה דרומה. "אני כבר שומעת תוך כדי נסיעה", מתארת יובל, "הוא היה במלא טלפונים. אני לא יודעת איך אבל הוא קיבל לטלפון האישי שלו המון הודעות מאנשים שביקשו עזרה. אריאל מקפיץ בדרך המון אנשים. את כולם. כל אדם שמכיר אותו מקבל שיחה, הוא הקפיץ יותר מ-300 אנשים".
באותו הזמן ממש גם שביט, אחיו הצעיר של אריאל, מבין מה קורה. שביט לא יודע שאחיו אריאל כבר בדרך דרומה כשהוא מחליט לצאת לדרך. "אני מחליט על דעת עצמי לקפוץ, ואני נוסע דרומה", סיפר. בלי לדעת אריאל ושביט ילחמו סמוך זה לזה, בקיבוץ רעים. שביט ימשיך הלאה לזירות הבאות, ואריאל – קצין צעיר ומבטיח – ייפול חלל בקרב.
הזרקור של הבית
"אריאל נולד עם כתר, אמרתי לפני ואני אומרת אחרי", מספרת אימו, גלית ולדמן. "אני נהגתי בו כ'מעשה רבקה' – שמתי עליו את כל יהבי. הוא היה זרקור של הבית, והבנתי את זה ביום שהוא נולד. הייתה לו הילה. אני האמנתי שהוא יגיע גם לרמטכ"לות".
"איך הוא מצטיין בכל דבר? זה תמיד חרפן אותי", אומר אחיו הצעיר אדר. "שאלתי אותו את זה והוא תמיד הזכיר שזה לא בא ככה, הוא עבד קשה על כל דבר".
תולדות חייו הקצרים של אריאל מספרים סיפור של בחור צעיר ששעט קדימה: הספיק להיות מ"פ בצנחנים, מפקד בבית הספר לקצינים ומפקד סיירת צנחנים, מאלה שהרמטכ"ל מזהה בקצה החדר ומכיר בשמו.
בהקלטת ההספד שנשא מפקד סיירת מטכ"ל בהלווייתו, אפשר להבין איך ראו חבריו ליחידה את אריאל: "דקה וחצי לתוך השיחה איתך הבנתי איזו מתנה קיבלתי", ספד מפקד הסיירת. "העיניים שלך כמו שני סימני שאלה ענקיים של סקרנות. על השאלות שלי אתה עונה בביטחון בלי גרם של ההתלבטות. אני כמעט מתבייש לומר שאיתך זו הייתה לי אהבה ממבט ראשון".
עכשיו, בני משפחתו של אריאל מספרים לראשונה על הקרב האחרון שלו, בקיבוץ רעים. "אריאל מתקשר בבוקר להגיד שהוא מוקפץ", מספרת אימו. "הוא אמר לי שהוא מתקתק את זה וחוזר עד הערב", נזכרת אשתו יובל. "הוא נישק אותי ואמר שהוא חוזר הביתה. בסביבות עשר ועשרים הוא כתב לי הודעה 'יצאתי, אוהב אותך, מרחב רעים'". בשלב הזה עשרות מחבלים שוטפים את מרחב רעים. את אזור המסיבה, ואת בתי הקיבוץ, ומתחילים להעלות בתים באש. "היה שם בלגן, אנשים שקשורים ליחידה ולא קשורים ליחידה. היו שם כולם ואף אחד", אומרת אשתו.
"אני ידעתי שסיירת מטכ"ל זה בני ערובה", אומרת אימו. "אני חשבתי שהוא באופקים. לא דמיינתי אותו לוחם מבית לבית. אין סיכוי".
בשעה 7 וחצי בערב, אחרי שעות של לחימה במחבלים בתוך הקיבוץ, הכוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אריאל מגיע לבית האחרון במשק. בית אחד, שעוד לא טוהר. "הם רצו לפוצץ את הבית מבחוץ, ואז נודע לאריאל שיש ילד בתוך הבית", אומרת אשתו. "והוא אמר 'לא, לא מפוצצים'. הסגן שלו אמור היה להיכנס ראשון. והיה לו מעצור או נגמרה לו המחסנית, אריאל הזיז אותו, תפס את המקום שלו, וחטף כדור".
"אמרו לי הרבה אנשים שהם חושבים שאריאל מת במקום", היא ממשיכה. "זה לא הסתדר לי. איך אריאל, הרקולס שלי, מת במקום? חברים של אריאל מצאו את החובש שטיפל בו. הוא סיפר לי שכשהוא הגיע לאריאל, אריאל היה חד והסתכל בעיניים, הצביע לו על הרגל ואמר לו 'כדור כאן'. הוא אמר לי 'אני חייב רק להגיד לך: לא היה עליי נשק לא הייתה עזרה ראשונה, היה עליי כיפה'".
בכל הזמן הזה, אחיו הקטן של אריאל, שביט, ממשיך בלחימה. לפנות בוקר הוא מגיע לקיבוץ חולית צמוד הגדר, ושם הוא מקבל את העדכון: אריאל נהרג. "התקשרתי לאימא שלי", משחזר שביט. "כי באותו רגע רק עניין אותי אם היא צריכה אותי שם". "שביט מתקשר מהשטח, וניסה להבין כמה אני חזקה, שלא אתמוטט", מתארת אמו. "ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יחזור. אמרתי לו שלא, שאני לא יודעת מתי ההלוויה, אמרתי לו 'בשבילי אתה לא חוזר, תישאר איפה שהלוחמים'".
שביט נישאר בחולית, עם הלוחמים, ומצטרף ללחימה בקרבות שמתחדשים בבוקר בקיבוץ, כשמגיעים אליו מחבלים נוספים. במהלך הקרב הוא נפצע קשה, ומפונה לבית החולים סורוקה. את אימא שלו הוא פוגש לראשונה רק בהלווית אחיו הגדול.
"אריאל מאוד ניסה להכין אותי", סיפרה יובל. "הוא מאוד ניסה להסביר לי למה אני נכנסת כשאני מתחתנת איתו ואמר לי ממש בפנים: 'אני משחק באש, יכול להיות...'. הוא דיבר, אני לא הקשבתי, אני שמעתי אבל לא הקשבתי. אני מרגישה שחייתי חיים הכי טובים בעולם עד גיל 27 ואז קאט. לא הספקנו להביא ילדים, לא הספקנו לבנות בית. זה היה מהר מדי, זה היה קצר מדי".
ולגלית, דווקא עכשיו, חשוב לומר באופן ברור: "אני רוצה שקציני צה"ל והפקודים שלהם ירימו את הראש, זו השעה שלנו כעם", היא אומרת. "יש זמן לכול, יש את כל החיים להתאבל, כרגע צריך לנצח. אני צריכה כרגע לנצח".