הם בכלל לא היו בטוחים שיספיקו להגיע למסיבה. מיה ואיתי רגב קנו את הכרטיסים לנובה מראש, אבל פספסו את הטיסה חזרה ממקסיקו, מטיול משפחתי שבילו בו יחד. שם, ממקסיקו, כתבו לחברים בוואטסאפ שהם יעשו הכול כדי להספיק להגיע למסיבה. הם נוחתים בישראל בלילה של 6 באוקטובר, ודוהרים הישר למסיבה ברעים. כמו כולם, לא מבינים עדיין, מה יביא איתו אור הבוקר.
"אתה רק עם חיוך על הפנים, לא יורד לך", מתארת מיה. "אני מסתכלת על השעון, ואני אומרת איזה כיף שיש לנו עוד מלא זמן. זה עד איזה שלוש. יש לנו עוד איזה שבע שעות בכיף. ואז בשנייה שאני אומרת את זה, עומר ראה כבר טנדר, צרח עלינו להוריד את הראשים למטה, ואז פשוט יצאו מלא מחבלים".
"הם פירקו שם משהו כמו חמש מחסניות על הרכב", אומר איתי. "קיבלתי את הירייה ברגל. מיה קיבלה אותה, לפי דעתי, שתי שניות אחריי. אני רואה שכל הרגליים שלי מלאות בדם, המכנס מחורר. הם היו שם לפי דעתי איזה תשעה מחבלים. אתה יודע, אתה רואה גופות והם באים לך עם הקלצ'ניקוב לחלון, אתה חושב שזה כבר הסוף, זה פחד מוות. ואז הם הוציאו אותנו מהרכבים, לא יכולתי ללכת, הם ממש לקחו אותי מהחולצה והשכיבו אותי על הכביש. היה איזה מחבל שנעמד מעליי, שם לי את הקנה מעל הראש, הצמיד לי את הראש לכביש, אתה פשוט מחכה לקבל את הכדור שלך ולסיים עם זה. וכאילו, באיזשהו מקום, השלמתי עם זה שאני לא הולך לחיות. דיברתי עם עצמי, ואמרתי תודה על כל החיים האלה, עד גיל 18".
עכשיו, אחרי שחזרו מעזה, הם מספרים לראשונה מה עבר עליהם שם, בשבועות הארוכים בשבי – אח ואחות שהצליחו לחזק אחד את השנייה גם כשלא היו קרובים זה לזה.
"אנחנו ממש נכנסנו לעזה ואני רואה אותנו פשוט נכנסים דרך הגדר", משחזרת מיה את רגעי החטיפה. "עשו לנו סיבוב כזה בעזה, סיבוב שופוני, צועקים 'אללה אכבר', אני עם הראש למטה. מישהו פשוט מושך לי את השיער אחורה, מחזיק אותי ככה, שכולם יראו את הפרצוף שלי. הם הסתכלו לי על הרגל וגם על הרגליים של איתי, והבינו שצריך בית חולים. מגיעים למין מבנה כזה מוזר, פתאום פותחים לך פיר מול הפרצוף ומחייכים. אף אחד מאיתנו לא מדבר, כולם מסתכלים אחד על השני בשוק. כאילו, לפני כמה שעות השתזפתי באיזה חוף, ג'ין טוניק ביד, מי ידבר איתי בכלל? אני מנסה ללכת, ועדיין זה נורא כואב, קפצתי על רגל אחת, והרגל השנייה מתנדנדת לה מצד לצד, בסוף איכשהו הגענו".
"אתה מגיע לבית החולים, הוא (השומר) יוצא מהרכב, אני עדיין נשאר שם, עם מיה ועם הנהג, ואני מסתכל על מיה אחורה, מחזיק לה את היד, והיא אומרת לי 'איתי, אני מאבדת הכרה. מאבדת מלא דם'", משחזר איתי. "אני לוחץ לה על היד חזק כדי שתהיה לה תחושה, שהיא תרגיש אותי, וכאילו אמרתי שאין מצב שאני מאבד את אחותי מול העיניים".
"אני נפרדת ממנו כבר", מתארת מיה. "כי אני אומרת יש מצב שאני אמות, אז אני אפרד. אני אומרת לו 'איתי, אני אוהבת אותך, תגיד לאבא ואימא גם, אם תצא מפה".
בשלב מסוים האחים מופרדים זה מזו. "הכול קרה נורא מהר" משחזרת מיה. "פתאום נכנסים אנשים לחדר, מלבישים אותי בגלבייה, מרימים אותי ואומרים לי 'יאללה, הולכים לבית חולים'. אמרו לי שאסור לי לדבר בבית החולים עם אף אחד, שיש לי שם אחר וגיל אחר. זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד, בערבית".
"אתה בפחדים על אחותך, במיוחד שאומרים לי שישראל מפציצה רכבים שנוסעים ברחובות, כי ישראל חושבת שזה מחבלים וישר מורידים את אותו רכב", משחזר איתי. "אתה שומע שם פיצוץ בערך כל עשר שניות, אתה בפחדים על אחותך, מפחד שיפול על רכב של מיה, אין פחד יותר גדול מזה".
בזמן שמיה מטופלת בבית החולים, איתי נמצא בבית אחר, יחד עם חברה הטוב של מיה – עומר שם טוב, שגם הוא נחטף מהמסיבה. "אומרים לנו שאנחנו נצטרך לעבור בית", אומר איתי. "הגיע רופא כמה פעמים ואנשים התחילו לחשוד, ולא טוב שהם יחשדו שיש פה חטופים".
"הוא נכנס אלינו לחדר, זה סיפור קצת מצחיק, הביא שתי שמלות של מוסלמיות, עומר לבש שמלת פרחים יפהפייה, אני גם לבשתי שמלה. בעשר וחצי, כשהוא ראה שאין אנשים ליד הכניסה, יצאנו. אני עדיין צולע ברגליים, בקושי הולך, מפצעי הירי. בזמן ההליכה שם אתה רואה עזתים, שעוברים, ואתה מחופש. שתי מוסלמיות עם עיניים בהירות, והיינו עם כפכפים, שערות ברגליים, ואתה רק מקווה שלא ישאלו אותך משהו".
"מפחיד. היה שם ממש חושך מצרים, אתה לא רואה כלום פשוט. הולך על עיוור, לפי הקול של זה שמשגיח עלינו. והוא התקדם, ולא ראיתי אותו והיה אסור לדבר, הוא אמר לנו להיות בשקט, היה לי מכנס מתחת לשמלה שהיה קצת גדול עליי, ופשוט באמצע ההליכה נפל לי המכנס למטה. ואני נמצא פה בעזה, מחופש למוסלמית, איבדתי את המשגיח שאמור ללוות אותנו לבית השני, והמכנסיים שלי למטה. ואז פשוט הוא נתן צעקה והלכתי לפי הקול שלו, והכל בחושך מוחלט, אתה לא רואה כלום. אחרי כמה דקות של הליכה הגענו לבית, אנחנו בבית אחר. הגענו לדירה החדשה והיה איתנו עוד אחד שהשגיח עלינו שם. אנחנו בתוך חדר סגור, נעול, והוא מחוץ לחדר. ממנו לא הרגשתי פחד. היינו מנסים לצחוק אתו כמה שיותר, בשבילנו, כדי להוריד את הפחד".
"היו שם מלא מטוסים", משחזר איתי. "כשהיינו שומעים את השריקה היינו תופסים את השמיכה, מתחבאים מתחת, פתאום יש פיצוץ. אנחנו יוצאים מתחת לשמיכה, אני שואל את עומר 'אתה בסדר?', הוא אומר לי 'כן, כן, הכול טוב', והיינו ממשיכים. ככה כל פיצוץ. היה לנו משפט קבוע, לי ולעומר, 'עוד קצת, עוד טיפה'. היינו אומרים את המשפט הזה בערך שלושים פעמים ביום. כשהוא היה קצת בדאון הייתי אומר לו 'עוד קצת, אחי, עוד טיפה אנחנו בבית'".
"היה שיר אחד שכל הזמן שרתי לעצמי", מספרת מיה, "שיר של 'הפיל הכחול'. שהולך 'אחי, אל תדאג, הכול יהיה בסדר'. הייתי שרה אותו לעצמי. הכול מקבל משמעות חדשה כשאתה נמצא במקום כזה, כל המילים. כל פעם שהייתי שרה אותו הייתי קצת דומעת לעצמי, אבל מתאפסת מהר. לא מרשה לעצמי להתפרק כי אין אף אחד שירים אותי. שמחתי שלאיתי יש את עומר ולעומר יש את איתי, כי ידעתי שאני חזקה ואני יכולה לעשות את זה לבד".
אחרי שבועות ארוכים בשבי – מיה חזרה הביתה, ואחריה גם איתי. עומר, עדיין חטוף. "יום אחד הוא נכנס אלינו והוא אמר לנו שאני ועומר צריכים להיפרד, ולא אמר למה", משחזר איתי. "זו הייתה בשורה נוראית. אמרו לנו שיכול להיות שיחזירו אותנו עוד שלושה ימים להיות ביחד. נתנו חיבוק אמרתי לו שאני אוהב אותו ומחזירים אותי לבית הראשון שהייתי בו. כשאני מגיע לשם הוא תופס אותו ואומר לי – אתה כנראה חוזר לישראל מחר, והאמת, זו הייתה שמחה מעורבבת בעצב. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה עומר. תמיד היינו מדברים על הרגע שנחזור הביתה, היינו מתכננים מלא דברים שנעשה יחד כשנגיע לפה. אם הייתי יודע שאני הולך לחזור הביתה, כנראה שלא הייתי מסכים לצאת משם בלי עומר".