אם תחלפו ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים, ליד בית הנשיא, אולי תתקלו שם באפרים, בן 24, ראש צוות אבטחה במשכן. מבעד למדים, שום דבר לא יסגיר כנראה את העבר שלו, את הדרך שהוא עבר כדי להגיע לעבודה הזאת, ואת הסיבות מדוע היא סמלית כל כך מבחינתו.
כשראיינתי את אפרים, היה לו חשוב להדגיש שוב ושוב – "השתניתי". גם אחרי שקיבל גושפנקא רשמית לשינוי שעבר, הוא לא רוצה שיהיה אפילו מקום קטן לספק שהמרואיין בכתבה הזו הוא פושע, או אדם אלים. "אני ממש לא שם", הוא הבהיר. "חשוב לי שזה יותר יהיה בקטע של להראות לאותם נערים שאיבדו את הדרך, שהגיעו לגיל 15-16 עם תיקים ואומרים לעצמם 'מה ייצא ממני?'"
"חשוב לי שדווקא הם יראו את זה", המשיך אפרים. "כל השאר לא באמת אכפת לי, אני לא בן אדם של מחיאות כפיים. חשוב לי שזה יגיע אליהם ויקבלו מזה שיש את האופציה הזאת. אני הגעתי, ואני מאמין שכל אחד יכול להגיע לזה, פשוט בהחלטה. מישהו אחד שיבוא וישים את היד ויעזור".
"הגיעה אליי המש"קית חינוך. היא אמרה שיש דבר כזה שנקרא חנינת נשיא, וממש הסבירה לי על זה. אמרתי לה 'יאללה, בואי נלך על זה, מה אני עושה מפה?'"
הסיפור של אפרים התחיל כסיפור עם מעט מאוד מקום לתקוות. נער אבוד בדרך המהירה והתלולה לתהום, עד שהוא קיבל החלטה שתשנה את חייב – לבלום את ההידרדרות רגע לפני שיהיה כבר מאוחר מדי. בימים שלפני יום הכיפורים, כולנו חושבים על חטאי העבר ושואפים לתקן ולשפר את הדרך. אפרים לא ממש צריך דווקא את הימים האלה – זה מה שהוא עושה הלכה למעשה בכל מסלול חייו בשנים האחרונות.
"חיפשתי מקום מפלט"
"עד גיל 12 הכול היה רגיל", נזכר אפרים. "ואז אבא שלי הפך לצמח בעקבות אירוע מוחי. שם התחלתי קצת להשתנות. עברתי לפנימייה, פנימיית כנות. התחלתי להתחבר לחבר'ה שהם פחות טובים, והסתבכתי קצת בפלילים. אחרי האירוע הזה העיפו אותי מהפנימייה. חזרתי לירושלים, לבית ספר קדמא. זה בית הספר היחיד שקיבל אותי. שם גם התחלתי להסתובב עם חבר'ה מהשכונות, הכרתי כבר חבר'ה שהם עוד יותר 'פחות טובים', נקרא לזה ככה. חיפשתי מקום מפלט. חיפשתי את המקום שלי ברחוב".
"הייתי באיזה קורס באוניברסיטה שעוזרים לנוער, ושם נפתח לי התיק השני. הבנתי שאם אני ממשיך משם זה לדברים הרבה יותר גרועים", הוא ממשיך. "רציתי שהחלק של מה שקרה לאבא שלי לא יפיל אותי, והתחלתי דרך חדשה".
"אני אגיד לך מה", הוא משחזר. "יש לי אמא שממש נתנה לי הכול ועשתה בשבילי הכול. היא הבינה שיש בעיה. הבינה שאני מסתבך כבר באופן שהוא מאוד מאוד מאוד... שמשם זה כבר להסתבך בדברים שהם מאוד חמורים. אז אמא שלי באמת נתנה לי 'כאפה', הכניסה אותי גם לפסיכולוג".
"קיבלתי את חנינת הנשיא בצבא. משם התחלתי להתפתח, יצאתי מהצבא, החלטתי שאני רוצה להיות חוקר במשטרה"
אפרים הבין שהוא חייב לעשות שינוי של 180 מעלות: "הוצאתי בגרות מלאה. כמובן שהייתי בכל מיני קבוצות מבחן לנוער, השתתפתי בכל התכניות. קצינת המבחן ואני החלטנו שאנחנו הולכים על כל הקורסים שיש שם. ממש השתתפתי בהכול. ישבתי עם חבר'ה שהיו, מצד שמאל שלי, דקרו את ההורים שלהם ומצד ימין שלי עשו דברים לא פחות גרועים. אבל משם דווקא למדתי. ראיתי שאני בסך הכול לא שרפתי את העולם, אבל כן עשיתי דברים שהם לא בסדר ודברים פליליים. למדתי, גם השתניתי וגם החכמתי".
"החלטתי שאני גם רוצה להתגייס לצה"ל כלוחם", ממשיך אפרים ומתאר. "רציתי לעשות משהו משמעותי שישנה אותי מעבר לשינוי שעשיתי, מקום שיגיד לי מה לעשות וקודם כל נעשה ואז נשמע, מקום שישים לי את הגבולות הנכונים וגם יגדל אותי. שיביא לי את הכתף התומכת וגם את השוטר הרע".
אפרים מספר בגאווה: "בהתחלה לא היה לי פשוט, אבל בסוף סיימתי את הטירונות והאימון המתקדם. ברור שהיו בעיות. בהתחלה, אתה יודע, הבעייתיים הם אלה שהמפקדים הכי אוהבים והיה לי מפקד או שניים שממש נלחמו עליי, במיוחד הקצין האישי שלי. הגעתי לגדוד, חבר'ה שהסתכלו עליי בצורה אחרת. הגעתי למקום שהרבה לא הגיעו, להיות לוחם".
"נכון זה לא עכשיו סיירת מטכ"ל וכאלה, אבל בהמשך הבטחתי לעצמי שאני אגיע להרבה יותר מזה", אפרים מצטנע. "בצבא התחלתי להראות את זה. גם כשהייתי בגדוד, תמיד הייתי עולה לעמדות, הייתי הולך למעצרים המעניינים ועושה את המקסימום האפשרי. שם באמת התפתחתי כבן אדם. בבית ספר זה הכול יפה וטוב, אבל במקום שאומר לך מה לעשות 24/7 ואתה צריך לעשות את זה כי זה חובה, זה מקום שיכול לבגר אותך, מבחינתי לפחות".
"אמרתי שזה המקום שלי"
אחרי שהשינוי שאפרים עבר הופנם, החלו לאט לאט לצוץ הזדמנויות חדשות. בבית המשפט הוא אמנם סיים ללא הרשעה, אך הרישום הפלילי נשמר. כדי לעלות על מסלול חדש לקראת העתיד שהוא חלם עליו, אפרים שמע שכדאי לו לפנות לבית הנשיא ולבקש חנינה למחיקת הרישום הפלילי.
"הגיעה אליי המש"קית חינוך", הוא נזכר. "היא אמרה שיש דבר כזה שנקרא חנינת נשיא, וממש הסבירה לי על זה. אבא שלי גם היה צמח כל התקופה הזאת, הוא רק השנה נפטר. אז היה לי רקע קצת שונה מהחיילים בגדוד. אמרתי לה 'יאללה, בואי נלך על זה, מה אני עושה מפה?' ועליתי לשיחה עם המ"פ שלי, הוא נתן לי עוד קצת מילים על זה, והתחלנו לעשות את התהליך. עלינו מול כמה ועדות, זה היה קורונה אז הכול היה בזום. התחילו גם לשלוח אותי לתכנית שנקראת 'בדרכי לגבעתי', ששולחים למצטיינים, תוכנית שמקנה מנטור לאזרחות שעוזר לבן אדם עצמו מעבר לצבא, להגיע לאיפה שהוא רוצה להגיע".
"קיבלתי את חנינת הנשיא בצבא. משם התחלתי להתפתח, יצאתי מהצבא, החלטתי שאני רוצה להיות חוקר במשטרה. התגייסתי למשטרה, אחרי תהליך ארוך. הייתי שם חצי שנה וראיתי שזה לא המקום שלי להשפיע בו. רציתי לעזור לנוער, ושם ראיתי שאני לא באמת עוזר לנוער. רצו מאוד שאשאר אבל בסוף החלטתי להמשיך הלאה", מוסיף אפרים.
"משם נכנסתי לבית הנשיא, זה מקום שמאוד נתן לי את הגב, חבר'ה טובים, ההנהלה וכאלה. עד עכשיו אני שם שנתיים. לפני חצי שנה נהייתי ראש משמרת של האבטחה, וזהו. הנה אני כאן", הוא מצהיר.
היועצת המשפטית לנשיא המדינה, מיכל צוק, מסרה ל-N12 שהמקרה של אפרים הוא דוגמה למקרים רבים אחרים. "בית הנשיא, בסיוע מחלקת החנינות במשרד המשפטים, מטפל בכל שנה במאות רבות של בקשות חנינה וקיצור תקופות רישום", היא מציינת. "כפי שניתן לראות בעניינו של אפרים, מדובר בסמכות המאפשרת להכיר בתהליכי שיקום ובעקבותיהם להוביל לשינוי חיובי ומשמעותי בחייהם של הפונים. השנה, אחוזים ניכרים מהבקשות לקיצור תקופות רישום נענו בחיוב, זאת לאחר שהנשיא התרשם, בהתאם לחוות דעת מקצועיות, כי הפונים עברו כברת דרך ושינוי חיובי בטרם הגשת הבקשה".
"להיות חוקר במשטרה רציתי בגלל סגירת המעגל, אבל הבנתי שדווקא בבית הנשיא זו סגירת המעגל שלי", משתף אפרים. "במקום שהביא לי את הדרך החדשה, אמרתי שזה המקום שלי. ראיתי בבית הנשיא סגירת מעגל, גם עם כל העבר שלי וגם עם הדרך החדשה והטובה. בכל מקרה אני גם מעריך את הנשיא בזה שהוא נותן עזרה ללוחמים שכן טעו בעבר, שהיו מה שנקרא הפרחחים בשכונה, ושיש להם רצון לשנות ולהשתנות. זה מה שאני הרגשתי מהחנינה, שמביאים לי מקום כזה, לא שבית הספר הביא לי ולא שאותם אנשים שחקרו אותי או בתי המשפט. המקום שהביא לי דווקא זה בית הנשיא, הביא לי מקום שהוא טוב. זה מחמם את הלב".
"אמא שלי", נזכר אפרים בהתרגשות. "כשסיימתי את בית הספר, את הבגרות, אמרה לי – 'אם יש דברים שאני לא מאמינה שתעשה, זה לא הייתי מאמינה שתסיים בית ספר, ולא הייתי מאמינה בכלל שאיכשהו נגיע למצב שנדבר על משהו', ואז כשהגעתי למשטרה ובייחוד לבית הנשיא – הבן אדם שהכי עשיתי אותו גאה זה אמא שלי. היא לא האמינה, ועכשיו לא רק מאמינה אלא גם מצפה. השתניתי, עכשיו רחוק שנות אור משם".