פנינה פרחי, בת 90, עלתה לישראל מבולגריה בשנת 1949 אחרי שמשפחתה שרדה את השואה. לאורך כל המלחמה כמעט הסתתרה עם אחיה במרתף ביתם. "אבא שלי עבד במחנה עבודה בשביל הנאצים", היא מספרת. "השכנים שלנו הנוצרים תמיד היו דרך החצר מביאים לנו דברים ומכניסים בשקט בלי שאף אחד ירגיש".
היא עלתה עם עליית הנוער, התחתנה וילדה כאן את בתה היחידה. במשך שנים רבות עבדה עם פגועי נפש וטיפלה בקשישים. היא מתגוררת לבדה ביפו ובעלה נפטר לפני 22 שנים. לאחרונה עוד ניסתה להילחם שיכירו בו כניצול לאחר מותו שתוכל כאלמנה לקבל סיוע כלכלי נוסף.
את לא יוצאת הרבה?
"עכשיו אני לא יורדת, קודם כול מי היה מחזיק אותי בבית. לא הייתי נשארת חמש דקות בבית".
ועכשיו?
"עכשיו אין עם מי, אין לי ברירה. רק בגלל שאני צריכה לעלות זה קשה לי, אני עולה בלי אוויר ואני מפחדת, יש לי קוצב שאני לא אקבל איזה התקף לב".
אין לך מישהו שעוזר?
"מה עוזר? שייקח אותי על הידיים? אני צריכה לעלות אחד-אחד, אחד-אחד".
אז כל היום את פה?
"כן. היו אומרים לי – העיקר הגעת לגיל כזה. הגעתי לגיל כזה, בגיל כזה כשכבר אתה פרזיט בשביל מה? בשביל מה?".
ממה את חיה?
"ממה שהם נותנים לי, ה-50 אחוז ומביטוח לאומי. אז מה יש? זה מספיק בשביל בן-אדם? אני קונה רהיטים? קונה דברים? אני קונה אוכל. בשביל שיכירו בבעלי אני עד היום עם עורכי דין ולא מקבלת בגלל שהוא שינה את השם שלו. למה הוא שינה את השם שלו הם לא שואלים. כי הוא בא בלי הורים ולא היו נותנים לבוא בלי הורים אז היה צריך לבוא עם איזו משפחה. עד עכשיו אני מנסה ולא נותנים. טוב, עוד מעט גם אני לא אהיה אז כבר לא יתנו לאף אחד".
היא מסתדרת עם מה שיש, היא אומרת, למדה לחיות בצמצום ובשקט. רק עליית המחירים האחרונה הפכה את זה לקשה יותר. "את ראית תפוזים – 12 שקל לקילו? או מנדרינות, הייתי קונה בשקל. יש לי עוד תפוז אחד. אני לא קונה כי הם יקרים".
"אני אוהבת מאוד לאכול דג מלוח. קניתי פעם אחת, עכשיו אני אומרת לבת שלי כל פעם אבל לא נעים לי, אני לא רוצה שהחתן שלי יקנה לי דברים. או גבינה בולגרית גם כן. הגבינה הבולגרית נהייתה כל כך יקרה. אנחנו בולגרים ואני שעושה מאכלים עם גבינה אז אני משתמשת הרבה בגבינה בולגרית אבל היא נורא יקרה".
כבר שנים שמבטיחות פה ממשלות לדאוג לניצולי השואה אבל רבים מדי עדיין לא חיים בכבוד. בשנה שעברה העלתה הממשלה את המענק השנתי של הניצולים מ-4,000 שקלים לכמעט 7,000 שקלים, צעד חשוב אך לא מספיק.
כמעט כל ניצול שואה שלישי זקוק לקצבּת השלמת הכנסה, כלומר חי מהכנסה זעומה של ארבעת אלפים שקלים בממוצע בחודש. המצב שלהם גרוע יותר משל שאר הקשישים בישראל. בקרב כלל האוכלוסייה – מדובר ב-26% מהקשישים שזקוקים לקצבת השלמת הכנסה.
את דורה שטינבוים בת ה-88 פגשנו לפני 4 שנים בפרויקט מיוחד על ניצולי השואה בישראל. גם אז הדבר שהיה לה הכי קשה הוא הבדידות, התחושה שהמדינה שכחה אותה. "את באה הביתה וכבד לך על הלב, את בוכה, אף אחד לא רואה אותך", אמרה אז.
כשהיא נשאלת אם המענק השנתי מספיק, היא משיבה: "זה פעם בשנה, זה לא כל כך משמעותי, אבל תראי, מי שידע לחיות בתנאים הכי קשים, ברעב, בזמן של המלחמה, יודע להסתדר. לא נסעתי אף פעם לחוץ לארץ, לא לבית הבראה, לא לשום מקום. מסתדרים, לא רעבים, במדינה שלנו אם יש ביטוח לאומי אין רעב. אבל היחס, שום דבר... אני לא הרגשתי כלום. אני יכולה שבוע להיות בבית ולא לצאת, אף אחד לא ידפוק בדלת, מישהו ירים טלפון לניצולת שואה – 'מה שלומך?'. כלום. שום דבר. כאילו אוויר".
דורה נולדה בפולין, ביחד עם אימה ודודתה הצליחה לשרוד את המלחמה. המשפחה כולה נספתה בגטו וילנה, הן ברחו ועברו לאורך השנים ממסתור למסתור. "היינו יושבות בבורות וכמה שבועות התחבאנו שם, בלי אוכל, בלי כלום. קצת שלג ירד, אימא סיפרה, אז היא האכילה אותנו בשלג".
היא עלתה לישראל ב-1957 ולכן אינה זכאית מהמדינה לקצבה חודשית, אלא רק למענק שנתי. "בפעם הקודמת בטלוויזיה דיברתי ש-57' אין להם שום זכויות, לא מקבלים שום דבר", היא מזכירה. "שום דבר לא זז".
לפני 4 שנים פגשנו במסגרת הפרויקט גם את אליעזר זילברמן, ניצול שואה שסיפר על הקושי לחיות בעוני. "אני מאוד אוהב קרפיונים אבל זה יקר מאוד, אז ויתרתי", סיפר אז. "כסף, קצת כסף, קצת. אני לא מבקש המון". לפני שנה הוא נפטר ועד יומו האחרון נעזר בתרומות.
גם אלכס ירושלמי, ניצול שואה מאוקראינה, נפטר לאחרונה. מצבו הרפואי התדרדר ודבר לא השתפר מסביב. תסתכלו עליהם ועל מי שעוד איתנו, המעטים שנותרו. אין להם זמן לחכות שהממשלה תיזכר בהם. הכסף קיים, הגיע הזמן שנאפשר להם לסיים את חייהם בכבוד.
"המדינה צריכה לדאוג והיא צריכה לקחת בחשבון שהקצבאות שהיא נותנת לא שוות כלום", אומרת פנינה, ודורה מוסיפה בייאוש: "כמה נשאר לנו כבר? אנחנו מעטים. מי שבודד נשאר לבד אז מאוד קשה. מאוד קשה".
לתרומה לתוכנית "סיוע לחיים" למען ניצולי שואה נזקקים: 6833* או latet.org.il