אריה (שם בדוי), בן זוגה לשעבר של ענת דורני, הורשע במעשים מגונים בשתי קטינות. ילדות בנות 9, תלמידות בחוג שבו הדריך. עד להרשעה ניהלה דורני חיים רגילים; היא למדה, עבדה וגידלה את בנותיה. אבל כשאריה החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, היא לא הצליחה לחזור לשגרה. השניים נפרדו לפני שהוצפו החשדות נגדו, אבל צירוף מקרים מצמרר לא נתן מנוח לדורני והיא החליטה לצאת למלחמה. 20 שנה לאחר זיכויו מחמת הספק של האיש שלטענתה החל לאנוס אותה כשהייתה בת 9, היא ביקשה לפתוח מחדש את התיק. הגבר שהיא מאשימה באונס כבר לא בין החיים, אבל היא עדיין דורשת צדק.

"הידיעה שבן הזוג שלי פגע מינית בילדות בדיוק בגיל שבו אני נפגעתי לראשונה גרמה לטראומה שלי לצוף. זה פירק אותי נפשית", אומרת דורני השבוע. "אני, שנפגעתי על ידי פדופיל, הפכתי להיות אישה שחיה לצד פדופיל".

מתי הבנת את זה?
"זימנו אותי להעיד במשפט שהתנהל נגד אריה. עמדתי מול השופטת, היא שאלה אותי שאלות, ואני לא הצלחתי להקשיב למה שהיא אומרת. דיברתי רק על הסיפור שלי, על הטראומות שלי ועל האונס שעברתי".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

כדי לנהל מערכה משפטית מחודשת נגד יוסף (שם בדוי), קרוב המשפחה שלטענתה אנס אותה שוב ושוב עד שמלאו לה 18, דורני פנתה לפרקליטות המדינה בבקשה לקבל לידיה את התיק המשפטי המקורי – העדויות, חומרי החקירה והפרוטוקולים שהובילו לזיכויו. כשקיבלה תשובה שלילית החליטה להמשיך במאבק, וכך עשתה גם לפני כשנה וחצי, כשיוסף הלך לעולמו. היא לא יכולה לתת למוות לעצור אותה.

דורני בת ה-44 מתגוררת כיום ביישוב קדימה, בקרוון מאובק שקירותיו מתקלפים. שתי בנותיה המתבגרות חולקות חדר אחד, ומיטתה תופסת את רוב שטחו של השני. בסלון ניצב כן ציור ועל הקירות תלויים עשרות ציורים פרי מכחולה. דורני מקווה להתפרנס מהם יום אחד, אבל בינתיים היא מתקשה לפרנס את עצמה ואת משפחתה. מקור ההכנסה העיקרי שלה הוא קצבת נכות מהביטוח הלאומי; 100% נכות נקבעו לה כמי שסובלת מפוסט-טראומה מורכבת ומאנורקסיה. חלק משיניה נשרו בשל המחלה, ומצבה הכלכלי לא מאפשר לה לשקם את פיה. המאבק שלה לצדק הוא עניין הישרדותי: דורני מקווה שהמדינה תכיר במחדל שהוביל לטענתה לזיכויו של יוסף, ושייפסקו לטובתה פיצויים או קצבה מוגדלת שיאפשרו לה להתקיים בכבוד.

"אני רוצה שהמערכת תיקח אחריות על הסיפור שלי, תהיה קשובה יותר דרכו, תפקח את העיניים ותראה את הקורבנות", אומרת דורני. "אני נאנסתי כמעט עשור, והאנס לא הורשע בגלל מחדלים של הפרקליטות בתיק. מצבים כאלה לא יכולים לקרות יותר. הנזק שלי עצום, אני בחובות, אני לא מקבלת שיקום נפשי, והמדינה השאירה אותי חסרת סיכוי. אסור שזה יקרה לאישה נוספת".

בשנה שעברה קיבלה לבסוף דורני את החומרים שביקשה – התלונות במשטרה, תמלילי החקירות, הדיונים וההכרעות. לפני כחודש ביטל בית המשפט את צו איסור הפרסום שהוטל על שמה של דורני בפרשה, והיא עצמה עברה בדיקת פוליגרף עצמאית שבה תושאלה על מעשיו של יוסף. היא נמצאה דוברת אמת.

אמא שאלה משום מקום אם יוסף פוגע בנו מינית

דורני זוכרת היטב את הפעם הראשונה. יוסף התיישב לצדה על הספה בבית המשפחה, הניח שמיכה ארוכה על ברכיהם, וכשאף אחד לא ראה ליטף את רגליה של בת ה-9. כשנה לאחר מכן, אחרי ארוחת ערב משותפת, ביקש ממנה להיכנס איתו לחדר השינה ונעל אחריה את הדלת. שם דרש ממנה לראשונה לבצע בו אקט מיני. "הוא היה אומר לי לא לספר לאף אחד על מה שיש בינינו ומאיים שאם אני אספר, הוא ישים קץ לחייו", מספרת דורני. "פחדתי עליו ופחדתי על המשפחה שלו. הייתי בקשר מאוד טוב עם הבנות שלו ולא רציתי שהן יידעו כלום כדי שהוא לא יהרוג את עצמו, אז שתקתי".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

באותה שנה התגרשו הוריה של דורני. "מבית יציב עם שני הורים עובדים עברנו לחיות בכאוס", היא מספרת. "היו הליכים מאוד אכזריים של גירושים, משטרה הגיעה לבית לא פעם ולא פעמיים. כל הילדים – אחי הבכור, אני ושתי האחיות שלי – היו מוזנחים באותה תקופה, ויוסף ניצל את זה. כשהיינו לבד בבית הוא תמיד היה מתנדב לשמור עלינו ולקחת אותנו מבית הספר, וכשהיינו תחת השגחתו הוא היה פוגע בי מינית".

בבית הספר לא שמו לב שמשהו קורה?
"הייתי ילדה מאוד מופנמת, אחת שמשקיעה בשיעורים ומציירת הרבה. לא רציתי שיראו שמשהו עובר עליי, אז פשוט שתקתי. אבל בערך בגיל 12 התחלתי לחרוט על היד שלי בסיכת ביטחון ציור של חרב עם לב שבור באמצע, כנפיים וכמה טיפות של דם. זה ציור שמלווה אותי עד היום".

זה התחיל כשהיית תלמידת יסודי. משהו השתנה כשגדלת?
"בכיתה ז' הוא היה מגיע לאסוף אותי מבית הספר, מחנה את האוטו וקורא לי מול כולם. הרבה פעמים רציתי לעלות להסעה עם כולן, אבל לא היה לי איך לצאת מזה. הוא היה לוקח אותי לבית של אמא שלי או לעבודה שלו".

כשאמא שלך לא יודעת כלום.
"אני לא אשכח שפעם אחותי ואני ישבנו בסלון של סבתא שלי, ואמא שאלה אותנו משום מקום אם יוסף פוגע בנו מינית. הוא היה שם, בגינה של הבית, ואנחנו הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו שלא. אמא עזבה את זה, אבל אני חושבת שבלב היא ידעה ורק רצתה להכחיש. לא שואלים שאלה כזו סתם".

ביום הולדתה ה-14 הלכה דורני לבית הספר. כשהלימודים הסתיימו, יוסף חיכה לה מחויך בשער. המתנה שלו עבורה הייתה האקט המיני המלא הראשון שביצע בה. "אני זוכרת הכל. זה היה בחדר קטן בעבודה שלו שהיה בו משטח בטון קפוא ושמיכה צבאית כזו. הוא אנס אותי על המשטח הזה. הייתי רזה מאוד, לא שקלתי כלום, לא היה לי איך להדוף אותו. כאב לי, פחדתי, התחננתי שיפסיק, והוא התעלם לחלוטין. כשהוא סיים הוא סגר את המכנסיים והזכיר לי שאם אספר הוא יפגע בעצמו וזה יהרוס את המשפחה שלנו". יוסף, מספרת דורני, תמיד נהג לתת לה כסף מזומן ומתנות. "זו לא הייתה 'תמורה' למעשים שלו, וזה לא קרה בכל פעם שהוא פגע בי. אבל יכול להיות שהוא עשה את זה כדי להשתיק אותי באיזשהו אופן".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

כשדורני הייתה בת 15 דיברו כמה מקרוביה על כך שיוסף פגע מינית במיכל (שם בדוי), בת משפחה אחרת. מיכל הגישה תלונה במשטרה, אך למחרת משכה אותה. "קרוב משפחה נוסף התערב והציע למיכל ולאמא שלה הסכם, מגובה בעורכי דין, שהיא תסיר את התלונה והוא בתמורה ישלם על הטיפולים הנפשיים שהיא צריכה. הם השתיקו את זה כדי לשמור על שלום המשפחה".

את הדברים שמספרת כאן דורני אישרה מיכל בעדותה במשטרה במלואם. על פי הכרעת הדין, התובעת לא ביקשה לגבות עדות מהצדדים שחתמו לכאורה על הסכם ההשתקה; לטענת דורני מדובר באחד מאותם מחדלים שפגעו בתיק נגד יוסף.

חשבת להצטרף למיכל כשהיא סיפרה את הסיפור שלה?
"רציתי לצעוק את זה, אבל לא הייתי מסוגלת. חשבתי שזה רק יזיק לי. ראיתי כמה כולם מנסים להשתיק את מיכל וכמה אין לה מקום בטוח לדבר. היו במשפחה כאלה שממש כעסו עליה, האשימו אותה בזה שהיא החליטה להתלונן ולחשוף אותו. זה גרם לי עוד יותר לרצות לשתוק".

מיכל החרישה ויוסף המשיך במעשיו. דורני מספרת שפגע בה מינית מספר פעמים בשבוע עד שסיימה תיכון. "עכשיו בטח תשאלי אותי איך לא הפסקתי אותו או ברחתי, והתשובה היא שלא הצלחתי. בכל פעם שהוא נגע בי התמלאתי בפחד וקפאתי, הגוף שלי היה על אוטומט ובבית לא היה באמת למי לפנות לעזרה. הייתי פשוט עושה את מה שהוא רצה ומחכה שהוא יסיים".

החלטתי שאני לא מוכנה לשתוק יותר

כשסיימה את לימודיה התקבלה דורני לגרעין נח"ל, ועברה להתגורר בקיבוץ נאות מרדכי ("רציתי להתרחק כמה שיותר מהבית, להתחיל דף חדש"). כמתנת גיוס קנה לה יוסף טלפון נייד. "הוא היה מתקשר אליי בלי הפסקה. לרוב לא עניתי, וכשעניתי הוא התחנן שניפגש. התעלמתי, חוץ מפעם אחת שסיפרתי לו איפה אני נמצאת. זו הייתה הטעות שלי".

למה סיפרת לו?
"הלוואי שהייתי יכולה לענות לך על זה בהיגיון. זה היה אחרי תקופה ארוכה של נתק, הוא ממש התחנן שניפגש, ואני באותה תקופה הייתי מאוד מאוד חלשה. שקלתי פחות מ-40 קילו, אני חושבת שכל אחד היה יכול לשלוט בי. זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא קיים איתי יחסי מין".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

זמן קצר לאחר ששוחררה מהצבא הכירה דורני גבר, וחשפה בפניו לראשונה את הפגיעות המיניות שעברה ("הרגשתי שאני לא יכולה להסתיר את זה מבן הזוג שלי, ואחרי שדיברתי הרגשתי בנוח לפנות לטיפול פסיכולוגי"). ב-2003, לאחר שנה בטיפול ואבחנה של פוסט-טראומה מורכבת, הגישה תלונה במשטרה נגד יוסף. "החלטתי שאני לא מוכנה לשתוק יותר", היא מספרת. "ידעתי שאני לא היחידה והייתי חייבת לפעול כדי שזה לא יקרה לעוד בנות משפחה".

יממה לאחר הגשת התלונה זומן יוסף לחקירה. מהתמליל, שהגיע לידי מגזין סוף השבוע של mako, עולה כי הכחיש את הטענות אבל סירב לענות על שאלות נוספות של החוקרים. "אני רוצה לדבר עם עורך הדין שלי", אמר לא פעם. "אני מפחד להגיד משהו שיפיל אותי".

עדותה של דורני עודדה קרובת משפחה אחרת להתלונן על כך שיוסף נתן לה סמים מסוכנים כשהייתה קטינה. הדברים הביאו לידי הגשת כתב אישום נגד יוסף בגין אונס, מעשי סדום, מעשים מגונים והדחת קטין לשימוש בסם מסוכן. אלא שדורני הרגישה שמשהו בתהליך מתנהל בנונשלנטיות משונה. "הפרקליטה לא שאלה אותי שום דבר על עצמי או על התיק, רק פגשה אותי מחוץ לאולם ואמרה שהיא לחוצה בזמן, אבל 'אל תדאגי, אני הולכת להיכנס בו'. אגב, היום היא שופטת לענייני משפחה".

מה היה בדיון?
"עורך הדין של יוסף הרים עליי את הקול, הוא מאוד זלזל בי. הוא בא בטענות על זה שאני לא מזילה דמעות בבית המשפט, ואני חושבת שזה אחד מהדברים שחיזקו את הדעה של השופטים נגדי. הם חשבו שאני לא מהימנה".

ואכן, בהכרעת הדין כתב השופט שלי טימן: "מדובר בבחורה שהבעתה קפואה, עם פרצוף אטום, שהותירה בי הרגשה כי התכוננה היטב למתן העדות, וכמו 'דקלמה' את הטקסט והייתה מוכנה לכל שאלה, ובפיה ביטויים השאולים מתחום הטיפול הפסיכותרפי והמנטרות המקובלות אצל מרכזי הסיוע". השופט הוסיף: "מדובר כאן בתחושה המבוססת על ניסיון שיפוטי רב שנים וחושים עליהם למדתי לסמוך, הגם שקשה להסבירם".

"לא הזלתי דמעות בדיונים כמו שלא הזלתי דמעות בערך מגיל 12", אומרת דורני. "ילדתי פעמיים בלי אפידורל ולא בכיתי, איך אפשר להשליך מזה על האמינות שלי?". היא לא בכתה גם כשנשאלה שוב ושוב על יחסי המין שלה עם בני זוגה ועל מצבה החברתי, הרגשי והנפשי. "בתקופה של הדיונים קרסתי נפשית, הטראומה שלי צפה. הרגשתי ששואלים אותי שאלות כדי להתקיל אותי, שמחפשים אותי בקטנות שלא קשורות לאירועים, כמו הגירושים של הוריי".

לאחר הליך משפטי שנמשך שלוש שנים החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב לזכות את יוסף מחמת הספק. מול החלטת השופטים טימן וישעיהו שנלר ניצבה השופטת שרה ברוש, שהתנגדה בדעת מיעוט לפסק הדין ומתחה ביקורת נוקבת על התובעת, שלטענתה התרשלה בעבודתה ויצרה קושי בביסוס הראיות - מהמורה ששלושת השופטים היו תמימי דעים לגביה. בין היתר כתבה ברוש: "ייתכן והתביעה יכולה הייתה להביא עדים וראיות נוספים על אלה שהובאו, שהיו יכולים להוסיף על עדותה של המתלוננת, אולם מצאתי כי המקשה כולה אמינה, כי הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת מן העדות והחיזוקים לה מביאה למסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר [...] לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מאשימה את הנאשם באישום הראשון" (מעשה האונס – ל"ש).

הופתעת מההחלטה?
"מאוד. לא היה לי ספק שירשיעו אותו, הרי אני סיפרתי את כל האמת. היו לי הוכחות, היו עדים שתמכו בטענות שלי. הפרקליטה הרגיעה אותי אחרי הדיון והבטיחה לי שנערער ושהיא תהיה איתי בקשר, אבל מאותו יום היא ניתקה מגע ולא ענתה לטלפונים ממני. בזה נגמר הסיפור. לא היה לי יותר למי לפנות".

לפתוח את התיק כדי לסגור מעגל

בשנות ה-30 שלה ניסתה דורני לשקם את חייה. הייתה לה זוגיות ממושכת עם אריה, והיא הקימה עסק עצמאי של אומנות בזכוכית. "עבדתי 24/7, זה עזר לי להשכיח את הטראומות שלי כמו סוג של שיקום", היא מספרת. "מהר מאוד העסק התחיל להצליח ועבדתי מול חברה שייצאה את היצירות שלי לחו"ל, הייתי עסוקה באומנות וכל כך התלהבתי שלא היה לי מושג שהעסק בכלל נמצא בחובות".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

למה חובות?
"אני נשאבתי לתוך היצירה, היה לי שותף שהיה אחראי על הקטע הכספי, והניהול שלו היה כנראה מאוד כושל. עד היום אני לא יודעת לאן הלך הכסף מהמכירות".

לא היית שם?
"לא, זה קרה אחרי שעזבתי את העסק ופתחתי פעוטון. אני לא גננת מוסמכת, אבל קפצתי למים עם כל האהבה שלי לילדים, נתתי לזה את כל כולי. במקביל שמעתי פתאום שהעסק, שהיה עדיין רשום על שמי, חייב יותר מ-300 אלף שקל. זה הכניס אותי לתסבוכת ענקית מול הבנק, נשארתי בלי כלום. אפילו כרטיס אשראי לא נתנו לי".

דורני הייתה עסוקה בהיחלצות מההריסות הכלכליות כשהגיעה שיחת הטלפון ששינתה הכל. היא ואריה כבר לא היו ביחד כשאחיותיו יצרו איתה קשר וסיפרו שנעצר; הן לא ידעו מהם החשדות נגדו, ורק כשדורני זומנה להעיד בתחנת המשטרה היא גילתה שמדובר בתקיפה מינית של ילדות. "הכל חזר לי", היא מספרת על ההתמודדות. "הטראומה, החרדות, הפרעות האכילה. פיזית נעשיתי כל כך חלשה שלא יכולתי לעבוד".

לפני כארבע שנים, בהמלצת עובדת סוציאלית, דורני נכנסה לאשפוז במרכז להפרעות אכילה בקריית השרון. לאחר מכן עברה לאשפוז יום ב"בית רעים", ומאז היא מטופלת בביתה על ידי פסיכותרפיסטית ("הכרתי אותה במהלך האשפוז וסיפרתי לה את הסיפור שלי. מאז היא פשוט לא עזבה אותי, אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא היא").

לאחר שנה של טיפול רגשי, ובתמיכת המטפלת, דורני החליטה לפתוח מחדש את תיק האונס. "האמת תמיד הייתה איתי, ועכשיו הרגשתי שאני מוכנה לצאת למלחמה, לקבל את הצדק שמגיע לי. רציתי לפתוח את התיק כדי לסגור מעגל", היא אומרת. "פניתי לכמה עורכי דין בבקשה לעזרה, אבל כולם סירבו".

למה?
"עורכי דין חוששים לקחת תיק ישן ולהתנהל מול החלטת המדינה. אני חושבת שהם מפחדים על השם שלהם".

דורני החליטה לקדם בכוחות עצמה את ההליך המשפטי מול המדינה. היא כבר פנתה לבית המשפט בבקשה לפתוח את התיק כשגילתה שיוסף נפטר.

מה הרגשת כששמעת על זה?
"מצד אחד הרגשתי הקלה, כי ידעתי בוודאות שהוא כבר לא יוכל לפגוע בי. מצד שני נורא כעסתי. אני בדיוק יוצאת לקרב על האמת שלי, אני רוצה להתעמת איתו, אני רוצה לפתוח הכל מחדש. עכשיו הוא מת? זו תחושת פספוס, אני לא יכולה להתעמת עם בן אדם מת".

ובשלב הזה היה גם הסירוב של הפרקליטות לפתוח בפנייך את התיק. את יודעת למה לא קיבלת את המידע?
"בהתחלה הייתה שם סחבת – בית המשפט העביר אותי לפרקליטות וחוזר חלילה. שנתיים של התכתבויות, וכל פעם העבירו אותי מחדש לצד השני. אחר כך נאמר שלא ניתן להעביר לי את החומר כי מדובר בתיק עם צו איסור פרסום, ומשום שבמערכת המשפטית לא הוגדרתי כנפגעת עבירה. אני עשיתי כל מה שיכולתי, הצגתי בפני הפרקליטות חתימות מכל העדים מהצד שלי, ולמרות זאת הם התנגדו שוב ושוב. הרגשתי שהם שוב מגנים על הפושע ולא עליי. המצב הגופני והנפשי שלי לא טוב, אני זועקת לעזרה, ולא רואים אותי. לא מספיק שייצגתם אותי בצורה רשלנית, אתם גם לא נותנים לי לטפל בנזק שנגרם לי?".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

ההכרעה לגבי בקשתה של דורני לקבל את התיק התקבלה לבסוף בדיון בבית המשפט. "עמדתי מול שופט ובצד השני נציגה של הפרקליטות. היא ראתה שאני בלחץ ואמרה, 'תדעי שאנחנו לא לרעתך, אבל אנחנו כפופים להנחיות של פרקליט המדינה'". אלא שהדיון הסתיים בהכרעה של השופט ציון קאפח לטובת דורני. "אני לא יכולה להסביר לך איך הרגשתי באותו רגע, זה ניצחון קטן. קיבלתי את כל החומרים – העדות במשטרה, החקירות, החקירות הנגדיות, כל מה שאפשר. אחרי כל כך הרבה טראומות בבתי משפט כבר לא האמנתי שמישהו יבין אותי".

שבועות ארוכים התעמקה דורני בחומר, יותר מ-500 עמודים של מסמכים. "קראתי את החומר ועיבדתי את הטראומה שלי עם המטפלת. דיברנו על הכל, ושוב ראיתי שחור על גבי לבן את גודל המחדל. אני רואה את העדויות והראיות, ולא מבינה איך יוסף יצא זכאי".

פתאום הרגשתי שמקשיבים לי

כחלק מתהליך השיקום שלה הצטרפה דורני לקבוצת הפייסבוק "הלובי למלחמה באלימות מינית", שמנהלת הפעילה החברתית יעל שרר. לפני מספר חודשים פורסם בקבוצה כי לצורך דיון בפרקליטות מחפשים נפגעות ונפגעי תקיפה מינית שיסכימו לספר את סיפורם. "ישר התנדבתי", מספרת דורני. "ידעתי שיש צו איסור פרסום על השם שלי, אבל בכל זאת היה לי חשוב לדבר. רציתי להגיע ממקום חזק ולהשמיע את הסיפור שלי".

איך היה בבית המשפט?
"ישבתי מול פרקליטים וסיפרתי את הסיפור שלי לפרטי פרטים בלי להזכיר שמות. הם הסתכלו עליי ופתאום הרגשתי שמקשיבים לי, שמבינים את מה שעברתי. בעיקר שיש להם רצון לשנות את המערכת שפגשתי לראשונה לפני 20 שנה".

לאחר הפגישה עם הפרקליטות פנתה דורני שוב לבית המשפט, הפעם בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום על שמה. היא אושרה באותו יום. "הייתי בהלם", מחייכת דורני. "לא ציפיתי שיאשרו לי, ובטח שלא כל כך מהר".

ענת דורני (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

יש לך תהייה למה הבקשה אושרה בכזו קלות?
"אני חושבת שהשופט קאפח והפרקליטים שנכחו בדיון שהעדתי בו הבינו שנעשה לי עוול. אולי המדינה כבר הבינה שנעשה כשל בתיק שלי, שבכל 20 השנים האחרונות נעשו כשלים וטעויות, ושנשאר לי רק לטפל בעצמי ולשקם את חיי".

את התלונה על יוסף הגישה דורני בשנת 2003. תקופה אחרת, יותר מעשור לפני עידן MeToo. לכל הפחות, קשה לדמיין כיום תיק דומה שבו מוטל ספק באמינותה של מתלוננת משום שאינה בוכה. אבל דורני לא מסתכלת לאחור, אלא הלאה.

בית המשפט אפשר לך לספר את סיפורך. מה החלום שלך עכשיו?
"זה יישמע הזוי, אבל לחייך שוב. להחזיר את השיניים שנשרו לי ולחייך בביטחון. חיוך בשבילי זה כוח, גם כשקשה לי אני מחייכת, כי המוח שלי מבין שיכול להיות לי טוב. אני רוצה להשתקם, לעזור לכמה שיותר נפגעות ונפגעים, לחשוף את האומנות שלי, ולחייך. אבל באמת".

מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "תחילה חשוב לציין שאנחנו מתנצלים על התחושה איתה נותרה המתלוננת לאחר הטיפול בתיק. מדובר בתיק שטופל על ידי הפרקליטות לפני קרוב ל-20 שנים ומאז נעשו, ועדיין נעשים, שינויים רבים באופן הטיפול והיחס לנפגעי עבירה בכלל, ובעבירות מין בפרט. לפני מספר חודשים נערכה עם ענת פגישה במשרדי הפרקליטות עם פרקליטים ומנהלים שעוסקים בטיפול בתחום עבירות מין על מנת להאזין לחוויה האישית שלה, ואנחנו מברכים על כך שהתחושות איתן נותרה היו חיוביות".