לובה קלקוצקי, ניצולת שואה בת 86, עלתה עם בתה לישראל מאוזבקיסטן לפני 30 שנה. לפני עלייתה היא עבדה כאחות בית חולים, אבל בגלל קשיי שפה היא החלה לעבוד בישראל כמטפלת סיעודית. אין לה פנסיה, וממה שצברה בארץ הולדתה היא מקבלת רק 40 שקלים בחודש. הכנסתה היום מסתכמת בקצבת זקנה והשלמת הכנסה בסך 3,200 שקלים.
"אני מוציאה כסף לכדורים, למונית כשצריך לקופת חולים בירושלים - אין לי איך לשלם את כל זה", היא מספרת ל-N12. "אני יודעת שיש הרבה אנשים שצריכים דברים לרפואה ואין להם כסף, אז אני רוצה לדבר גם בשבילם".
"לפני המלחמה גרתי באודסה", נזכרת לובה. "אני זוכרת איך המלחמה התחילה, אני זוכרת הכול, איך שמטוס גרמני הפציץ את העיר שלנו". לדבריה, באותה תקופה משפחתה חיה בעוני קשה והם נאלצו להתגורר ברחוב: "גרנו בחוץ, בגשם, היה קר, לא הייתה דירה בשבילנו - אחות שלי מתה כי לא היה אוכל".
כבר יותר משני עשורים שהיא גרה בדירת חדר של הדיור ציבורי של משרד השיכון - 20 שנים שבכל ערב הספה הופכת למיטה. כמעט את כל הקצבה שלה היא מוציאה על תרופות וטיפולים רפואיים, מה שיקר מדי פשוט אין. ועדיין, אם שואלים אותה, אז היא משיבה שאין מקום שהיא מעדיפה להזדקן בו יותר מישראל.
"אני קונה כדורים שאין בסל שלנו וזה עולה 1,050 שקל", היא משתפת. "אני צריכה מכשיר שמיעה לאוזניים אבל אין לי כסף, אני רוצה לקנות כיסא גלגלים שהוא יותר טוב אבל זה יקר מאוד".
לדבריה, במשך השנים היא עברה 5 ניתוחים ברגליים, היא מתקשה ללכת ולכן חייבת לקחת מוניות לבדיקות בקופת החולים בירושלים - אך מדובר בשירות שדורש הרבה מאוד כסף. "היו פעמים שלא נסעתי לבדיקות כי לא היה כסף", היא מציינת. "אם קצבת הזקנה הייתה יותר טובה, אלף שקלים, יכולתי לשלם לכל מה שאני רוצה".
לתרומות ללובה ניתן ליצור קשר עם עמותת חסדי נעמי בטלפון: 036-777-777, או דרך עמוד הפייסבוק.
לתרומות לניצולי שואה נוספים - לחצו כאן.