להיות ערבי בישראל זה עסק מורכב. בין הזהות המבולבלת, הסטריאוטיפים החונקים, המסורת כבדת המשקל ותחושת הגזענות, מנסים ערביי ישראל לנווט את דרכם אל עבר חיים טובים. עבור רבים מהם מדובר בדרך קשה, והיא תמיד על רקע סוגיית יחס המדינה אליהם, והיחס שלהם אליה. הפרק השני בפרויקט המיוחד.
- הפרק הראשון בפרויקט המיוחד "להיות ערבי בישראל"
"בוחרת לחיות יותר מאשר לחפש איפה לכעוס – המילה נכבה הפכה להיסטוריה"
יום הזיכרון, בעוד כמה שעות יום העצמאות, כל הארץ כבר מלאה בדגלים כחול-לבן וזה אולי הרגע הכי הרגיש בלוח השנה הישראלי – תמצית הקיום. התלווינו אל עליא לפגישה בסניף של משרד עורכי הדין שבו היא עובדת. בדרך לשם, הכול מלא בדגלי ישראל, ולעליא זה לא מפריע: "בכלל לא. אין הפתעות. לא קמה בבוקר, רואה דגל ומופתעת. נולדתי למצב הזה, הגעתי לעולם שזה ככה. יש מדינת ישראל".
"אני בוחרת לחיות יותר מאשר לחפש איפה לכעוס ואיפה לשבת ולבכות", תיארה עליא. "כמובן שעם נכבה... זה קרה, זה המצב, יש פה עכשיו מיעוט ערבי שנמצא בתוך מדינת ישראל, יש לו צרכים, יש לו זכויות. לדעתי זה יותר חשוב".
הבחירה לא לכעוס היא מעשית יותר כדי שיהיה אפשר לחיות הדגישה עליא: "סבא שלי, גירשו אותו מהכפר שלו שזה אל-כסאייר, וכל שנה הוא הולך לשם. כואב לי. כואב לי מה שסבא שלי עבר. אני חייבת לדעת מה היה לפני. את זה גם אני מעבירה לילדים שלי. המילה נכבה שייכת יותר מבחינתי להיסטוריה. לא רחוקה, אומנם, כל כך, אבל היא הפכה גם להיות היסטוריה. לא חייב באמת תמיד לחזור אחורה. צריך להתקדם. אין מה לעשות. צריך להמשיך בחיים".
"אני מגדירה את עצמי גם ישראלית וגם פלסטינית, שני דברים שאי אפשר לוותר על אחד מהם", הוסיפה עליא שגם הגיעה לעבודתה באותו היום בחולצה לבנה - במקרה. "לובשים ככה ביום הזיכרון? לא ידעתי". על רקע דבריו של בעל המשרד, עו"ד דניאל שבח שסיפר שעליא היא הערבייה הראשונה במשרד, נשמעה הצפירה ולעליא היה מוזר.
"את האמת, אף פעם לא יצא לי להיות בזמן הצפירה במקום ש... בסביבת אנשים, יהודים, באמצע נסיעה... לא יצא לי פשוט. אני יכולה להגיד לך שזאת פעם ראשונה שאני עומדת. אני מכבדת מתוך נימוס, מתוך כבוד אני אקום, אין לי שום בעיה עם זה. הייתי רוצה מאוד שזה יהיה הדדי גם. כמו שיש לעם היהודי כאב, שאני יכולה להבין אותו לגמרי, כי זה משהו שקשור לבני אדם יותר מאשר קשור לערבים ויהודים".
במקום אחר, ה' באייר מצוין שונה לגמרי. עבור ריאד מחאמיד מאום אל-פחם, ביום זה בכל שנה הוא נוסע עשר דקות מביתו אל המקום שבו שכן הכפר לג'ון, כיום קיבוץ מגידו, כדי לקיים את טקס יום הנכבה. "תושבי המקום, בעלי המקום, אולצו למעשה לצאת מפה בעל כורחם. לברוח הצידה להרים, למה שנקרא אום אל-פחם היום", סיפר ריאד.
בחיפה, הסטנדאפיסט אימן נחאס שולח את ילדיו לבית הספר הדו-לשוני. בהתחלה הוא היה לגמרי נגד, מתוך עקרון, אך בהמשך השתכנע כי בדו-לשוני יש כמה גרסאות לאותה ההיסטוריה – נקודות המבט השונות הן תוכנית הלימודים.
"הגעתי לבית הספר, ראיתי איך מתייחסים לנרטיב בכלל, לימים, איך מציינים למשל את יום הנכבה, איך מדברים על יום העצמאות אפילו בבית הספר. -איזה חופש נותנים לילדים להרגיש".
הנכבה מופיעה בשיעורים וגם יום העצמאות. "אנחנו מספרים את הסיפור של הנכבה כפי שפלסטינים תופסים אותו. אנחנו מספרים את סיפור העצמאות כפי שיהודים תופסים אותו, יהודים ציונים", תיאר גיא אלוני, מחנך כיתה ד' בבית הספר. "המילה מורכבות היא המילה המדויקת. ברגע שיש לי נרטיב שהוא חד-משמעי, אז אנחנו מייצרים שיח שלא יכול לייצר התקדמות".
ולמרות הנלמד בבית הספר הדו-לשוני, תוכניות הלימודים עבור ערבים, לא כוללות את ההיסטוריה שאחרי 1949. ההיסטוריה מבחינתך מסתיימת בשנת 1949. אחרי 49' - שום דבר. בבית הספר התיכון בג'סר א-זרקא, אב הבית ראפת ג'ורבאן לקח אותנו לשיעור באחת מכיתות התיכון.
"שיעורים שמתחילים בהיסטוריה של העם היהודי הם תמיד שיעורים מעניינים. מאוד מעניינים. כשאתה מלמד את כל הסוגיה היהודית עד לאנטישמיות יש את ההזדהות", סיפר המורה, שהוסיף כי את הנכבה הוא מלמד למרות ש"אין את המושג הזה בספרים".
תודה לרשת קהילה ופנאי, עיריית חולון והחברה למתנ"סים