"אמרו שאני סוטה – לא הצלחתי לישון": נדמה שאת הנסיקה שלה, החלה ג'וליה זהר מהמקום הכי מאתגר שיש. מורה לחשבון, ערבייה – נוצרייה. המיעוט של המיעוט. בשנת 2003 בעלה אסעד מת וג'וליה ירשה את המפעל הקטן, שהפך למפעל חייה – תרתי משמע. "זה לא היה קל", היא משחזרת. "ארבע-חמש שנים עברו עליי כמו גיהינום. הייתי איזה 13-12 שעות כל יום במפעל. הקושי היה בכל: אי-הבנה, אי-ידע; העבודה מול הבנקים, הספקים והלקוחות".
עם השנים המפעל גדל והצליח, וג'וליה פילסה את דרכה למעלה ובבטחה כאשת עסקים מובילה. ואז, כמעט מבלי משים, היא עשתה צעד אחד שאחריו שום דבר כבר לא נראה אותו דבר: תרמה כסף לחברי קהילת הלהט"ב הערבים. "כל הסיפור התחיל כשהילדים שלי פגשו חברים שלהם, שהם מהאוכלוסייה הלהט"בית", סיפרה. "הם באו וסיפרו לילדים שהסקטור הערבי, הלהט"בים הערבים, קצת לא מוצאים את עצמם.
עוד נזכרה ואמרה: "הם התחילו לספר לי על האוכלוסייה הזאת – כמה שהיא סובלת, כמה שהם הולכים לאיבוד. אף אחד לא מאמין בהם, וגם המשפחה שלהם זורקת אותם מהבתים, כי להיות גיי ערבי זה דבר מאוד קשה. כששמעתי אותם, הלב שלי באמת כאב".
ג'וליה, שהציצה לעולם הזה, נחשפת למציאות הבלתי נסבלת של צעירים ערבים שנעולים חנוקים בתוך הארון. באגודה רצו ליצור קו קשב עבור נערים להט"בים במצוקה. ילדיה של ג'וליה הציעו לה לתרום להם את הקו הזה, אולם להחלטה הזו היו השלכות לא טובות.
חרם הצרכנים
"שאני אראה בטלוויזיה שלוקחים את הטחינה שלי וזורקים אותה לפח? הלכתי למות", שחזרה ג'וליה את הרגעים הקשים בשיאו של חרם הצרכנים. "על מה הטחינה שלנו באשפה? הטחינה בשבילי זה כל העולם". עוד סיפרה: "אמרו עליי דברים איומים. שאני סוטה. לקחתי כדורי שינה ואולי הצלחתי לישון איזה שעתיים. הרגשתי כאבים בחזה אחרי יומיים של לחץ".
אבל בפועל, למרות החרמות – ואולי בזכותם, המכירות דווקא עלו בכמעט 30 אחוזים – חלק גדול בקרב יהודים; אנשים שראו בג'וליה לא פחות ממבשרת בשורה של אנושיות וקבלה. "בישוף אחד אמר לי: 'בתי, אל תפחדי. אנחנו נתפלל בשבילך', וזה ריגש אותי מאוד".
על השאלה אם הייתה תורמת שוב ללהט"בים השיבה בחיוב: "כן, מה – להט"בים לא בני אדם? בחייך. אם יש 10 אחוז מהעולם להט"בים, ואנחנו, הערבים, שני מיליון – זה אומר שיש לנו לפחות 200-180 אלף להט"בים. איפה הם? הם צריכים להתחבא המסכנים האלה?! סליחה שאני אומרת מסכנים, אבל זו האמת בסקטור הערבי".