שוברות מוסכמות: מיכל אוחנה היא כנראה האישה היחידה בארץ שעובדת במשאית זבל. היא מרימה ומפנה את הפחים רק עם כפפות על ידיה, ולמרות שלרובנו העבודה הזאת נראית קשה, מיכל עושה אותה בלי בעיה. אוחנה היא רק אחת משורה של נשים שבחרו לעסוק במקצועות שבעבר נחשבו גבריים, בניגוד לכל הסטיגמות והמוסכמות החברתיות. "כל אישה יכולה לעשות את זה", מספרת אוחנה.
אוחנה משתפת כי בהתחלה האנשים בהם נתקלה הופתעו מהמקצוע שלה, ואף היו מבקשים להצטלם איתה. היא לא רואה את עצמה עובדת במשרד, או בעבודה "מקובלת" יותר חברתית עבור נשים: "אני צריכה משהו פיזי. מלא אמרו שאני אפרוש אחרי יומיים, והינה, אני כאן אחרי 4 שנים".
אוחנה היא ממש לא היחידה. לאחר שמיכל אמנו השתחררה מהצבא וחיפשה עבודה, אביה, בעל מוסך לשעבר, הציע לה עבודה זמנית: "אבא שלי סידר לי עבודה במוסך, והרגשתי בבית ממש מהשנייה הראשונה. יש למוסך ריח שאני אוהבת, אין מה לעשות". אמנו למדה פחחות, צבע ותיקונים לרכב, ואחרי 20 שנה במקצוע, החליטה ללכת עם החלום והתשוקה שלה עד הסוף ולפתוח מוסך משלה - מפעל חייה.
"אישה נותנת סוג אחר לגמרי של מוסך, נשים חושבות אחרת גם על הנראות של המוסך, ומתחברות לערכים הנשיים", מספרת אמנו, ומוסיפה: "אני מרגישה שיש לי יותר חובת הוכחה". אמנו גם חושפת את הקשיים: "לא תמיד הדרך הייתה קלה. העבודה הייתה מאוד תובענית. הצלחתי כי המוסך בשבילי זה המקום הרגוע, המקום להרגיש בו הצלחה. אני עובדת במוסך ואני חוזרת מגורזת, ואני גאה בזה".
גם לידיה, שעובדת כשיפוצניקית, לא נותנת לסטיגמות להפריע לה לעבוד. לפני כמה שנים היא ארזה שני תיקים, מעט מזיכרונותיה ועזבה את הבית, אחרי תקופה ארוכה שבה הייתה לכודה בנישואים לא מאושרים. היא הגיעה לישון ברחוב, ודווקא משם, מהמקום הכי נמוך, היא צמחה.
"התחלתי לעשות כל מיני שיפוצים קטנים אצל אנשים שהכרתי. לאט לאט התחילו להביא לי עוד לקוחות. לא היה לי בכלל מה לאכול, לא היה לי כלום, אז זו הייתה הדרך להביא אוכל הביתה", מספרת לידיה. "קודם כול כולם אנשים מופתעים ועושים לי פרצוף. יש אנשים שחושבים שאישה לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך, אבל לדעתי יש פלוסים לזה שאישה עושה את זה. זה החזיר לי את העצמאות, את היכולת לעמוד על הרגליים שלי ולא להיות תלויה באף אחד".