קצת יותר משתי יממות עברו מאחד האסונות הגדולים שידעה המדינה, טרגדיית ההילולה במירון שהסתיימה במותם של 45 בני אדם. בניסיון להבין מה בדיוק קרה שם, קיבצנו עדויות של חלק מהאנשים שהיו במקום ברגעי האסון.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

 

אבי ביסמוט, המשמש חובש באיחוד הצלה והיה בזירת האירוע ברגעים הדרמטיים סיפר: "זה התחיל כמו עוד ערב סטנדרטי, נסעתי למירון וההתרגשות אחזה בי מלראות את כל עם ישראל עולה להילולת הרשב"י. אחרי נסיעה קצרה ירדתי מהאוטובוס ובחצות התחלתי משמרת לילה. תוך כדי ההכנות למשמרת, נשמעו צעקות לסיוע ממכשיר הקשר. המשפט היחיד שהצלחתי לשמוע זה 'קרס מבנה, יש עשרות פצועים'. יצאנו לשם בריצה כששוטרים מפלסים לנו את הדרך".

כתבות נוספות על האסון במירון:

סרטונים מהזירה: העדויות מהאסון בהר מירון 

רגעי האימה במירון: "אנשים התחננו שיוציאו אותם"

לאחר הטרגדיה במירון: יום אבל לאומי בישראל

"הייתי מהראשונים שהגיעו לזירה ולא האמנתי למראה עיניי", סיפר ביסמוט. "קבוצה של עשרות אנשים וביניהם ילדים קטנים שוכבים אחד על השני, חלקם בשקט, חלקם מנסים לנשום אוויר. הבנתי שלא אצליח להוציא אותם לבד וזעקתי לחברים שלי שיעזרו לי להוציא אנשים. בינתיים פתחתי נתיב אוויר לכל הפצועים שראיתי, בניסיון למנוע מהם להמשיך להיחנק".

חובש איחוד הצלה, אבי ביסמוט

"התחלנו להוציא מבוגרים וילדים. חלקם חיים וחלקם לא, צרחתי לשוטרים ולחובשים שיבואו לתת יד ונוציא יחד את הפצועים. הצלחנו להיחלץ הרבה אנשים והעברתי אותם להמשך טיפול במרפאה הצמודה. אחרי שהגיעו מספיק כוננים, לקחתי ילד כבן 16 והבטחתי לעצמי שלא אעזוב אותו עד לבית החולים. לצערי הילד היה בלי דופק, עשיתי פעולות החייאה ופינינו אותו לבית החולים. שם הרופא הודיע לי: אין מה לעשות, תשכיבו אותו באגף המתים".

ביסמוט שיתף בתחושות הקשות שליוו אותו באירוע: "הייתי בהחייאות ובאירועים קשים, אבל תחושת חוסר האונים שהייתה שם - קשה מנשוא. מתוך הר האנשים שמעתי אבא צועק לי 'תעזור לי, הילד שלי נעלם', עוד ועוד קריאות, אני מנסה להגיע ולא מצליח לעזור לכולם. כשקיבלתי את הקריאה הראשונה לא האמנתי שזה הסתיים בעשרות הרוגים".

"אי אפשר לעכל דבר כזה" 

"אני בזק"א חמש שנים, אני מטפל באירועים קשים אבל מעולם לא חוויתי מצב של 40 הנשמות ברגע", סיפר אליעזר סמט, מתנדב זק"א שהיה בזירה. "אנחנו רצים מפצוע לפצוע וברקע נשמעות זעקות. אזרחים שהיו במקום סחבו את הפצועים עד לנקודת הריכוז של מד"א. פתאום נהיה שקט. עוד איקס שמסמנים על הרצפה ועוד איקס. הנחתי את ההרוגים בצד כדי שאנשים לא ידרכו עליהם".

סמט שיתף בכאוס שהיה במקום רגעים לאחר האסון: "בהתחלה אף אחד לא הבין בכלל מה קורה. הורדנו את ההרוגים לנקודת ריכוז חללים. אנשים לא הבינו מה קורה. ראיתי 15 החייאות בבת אחת ופתאום אני רואה ילד ללא רוח חיים. ברקע נשמעים ללא הפסקה צלצולי טלפון מתוך השקיות שלנו של ההרוגים, זה היה אכזרי ומטורף. יותר משמונה שעות הייתי בשטח, טיפלנו בהם יחד עם המז"פ. פתאום ניגש אליי אבא אחד שעמד ובכה. חיבקתי אותו ואמרתי לו 'תהיה חזק, יכול להיות שהבן שלך נמצא בין הפצועים', למרות שאני כבר זיהיתי את פרטיו. התפללנו יחד שאולי עוד נמצא אותו. אי אפשר לעכל דבר כזה: אנשים הגיע לשמוח במירון ובסופו של דבר יצאו בשקיות".

מתנדב זק
מתנדב זק"א אליעזר סמט |צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת

הוא סיפר כיצד התגולל האירוע: "הייתי במוקד של זק"א והתעסקנו כמו בכל שנה באיתור ילדים. בהתחלה קיבלנו הודעה על כך שמשהו קרס. לקחתי את הציוד שלי ורצתי ברגל עד למקום. אני מגיע לשם ורואה אנשים דורכים אחד על השני. למעלה הרופאים קיבלו את הפצועים ואנחנו העמסנו עוד אלונקה ועוד אלונקה. אני בעצמי הייתי אמור להיות שם עשר דקות לפני, לעבור משם וברגע האחרון לא יכולתי להגיע כי טיפלתי בנעדרים במוקד אז נשארתי לעזור. אני הייתי צריך להיות שם ואמרתי לפחות עכשיו אעזור".

"עבדנו כמו מכונות שם. עוד הרוג ועוד הרוג. חיילי פיקוד העורף עזרו לנו, חילצנו מתוך ההמולה כדי לסדר אותם. גם למתנדבי זק"א הכי מנוסים - לטפל בילד שלא הספיק שום דבר בחיים שלו, להכניס אותו לתוך שקית ללא רוח חיים זה פשוט מצמרר. אין מילים להסביר את זה. ריח של מוות, אנשים שרק לפני כמה דקות היו חיים, רקדו, צחקו ושמחו, דיברו עם המשפחות שלהם והכול נגמר ברגע אחד".

"היה חוסר אונים מוחלט"

"הייתי במרחק מטר מהגדר, הצפיפות של האנשים כיווצה לי את הבטן והיה ממש בלתי אפשרי לנשום", שיתף צבי כהן, תלמיד ישיבת פוניבץ' שנפצע באירוע וחברו של משה בן שלום ז"ל שנהרג. "הרגשתי שהנשימה שלי נגמרת סופית, היו לי קשיי נשימה והייתה לי עמימות בגרון. הייתי מאוד חלש, מד"א פינו אותי. השאירו אותי להשגחה של כמה שעות".

כהן ניסה לתאר את הצפיפות והדוחק הרב שהייתה במקום: "זה לא היה דוחק, אנשים היו מכווצים כמו מאה תרנגולות בתוך מקום לעשר. אנשים העיפו את הכובעים שלהם כי הכובעים גרמו לחניקה של האנשים מאחוריהם, היו אנשים שמתו בעמידה. הירידה הייתה כל כך תלולה שהאנשים מאחוריי, לא היו מאחוריי אלא מעליי. זה כיווץ לי את כל הגוף ברמה שכלי הנשימה התכווצו ונפגעו. חבר שלי עמד מטר לפניי על הגדר, לא ראיתי אותו בשעת המעשה, לא ראיתי כלום. זה היה חוסר אונים מוחלט. הרגשתי כאילו בן אדם מכניס אותי מתחת לבריכה למשך 10 דקות ולא נותן לי לצאת מהמים".

משה בן שלום ז
משה בן שלום ז"ל שנספה באסון המירון

איך יצאת משם?

"כשאנשים הבינו שלמטה לא הולך להשתחרר התחילו לעלות חזרה למעלה וכך לאט לאט השתחרר. מישהו צעק למעלה לאנשים לחזור למתחם ההדלקה וכך זה השתחרר. ברגע שהשתחרר ברחתי כל עוד נפשי בי למרות שלא היו בי כוחות. וכשהתחלתי לחזור לעצמי, הנשימה התחילה לחזור, הלכתי לחפש את אח שלי. באתי למקום מהצד השני, חיפשתי אותו בכל מקום ומצאתי אותו. ברגע שמצאתי אותו נפלתי על הרצפה, נגמר לי הכוח".

"מד"א הגיעו אליי ולקחו אותי לבית החולים פוריה. שם נתנו לי טיפול, עשו לי צילומים ובדיקות דם. לא יכולתי לנשום בכלל, זה היה חנק גמור. הפעלתי את כל השרירים של הגוף שלי כדי לפתוח את קנה הנשימה. אחרי עשר דקות נגמרו לי הכוחות, הרגשתי שאם זה נמשך עוד כמה שניות אני גמור. כשאני קולט שהחבר שלי, משה בן שלום ז"ל, עבר את הייסורים האלה עד המוות זה משהו בלתי נתפס בעיניי".