זיכרון בקרון: האייקון שמזוהה יותר מכול עם זיכרון השואה הם קרונות הרכבות העמוסים ביהודים שהובילו אותם אל מחנות ההשמדה. מיליונים הועברו בצפיפות, בקור ובלי אוכל ומים - הישר אל מותם. רבים מהם לא שרדו את הנסיעה ואלו שכן לא ישכחו אותה לעולם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
רק לפני כמה שבועות הגיע למוזאון השואה "בית העדות" שבניר גלים זיכרון מהעבר המדמם של יהדות אירופה - קרון משא מקורי שנבנה בשנת 1923 ושימש את חברת הרכבות הנאצית במהלך המלחמה. אחת המשימות המרכזיות שיועדו לקרונות מן הסוג הזה הייתה הובלת יהודים אל מחנות הריכוז.
במוקד הסיפור, יהדות הונגריה שנמחקה כמעט לגמרי. בין מאי ליולי 1944, פחות משנה לפני תום המלחמה, השקיעו הגרמנים מאמץ עילאי כדי להוביל מאות אלפי יהודים אל מותם. בסך הכול נרצחו כ-565 אלף יהודים, רובם המכריע בתוך כחודשיים, ולרכבות הגרמניות היה תפקיד מכריע בפרויקט השטני הזה. מי שנושא את זיכרון הרכבת הם מי שהיו אז ילדים-נערים הונגרים, אליעזר, אשתו חנה ושעיה. באמצע שנת 1944 נצטוו שלושתם לעלות עם הוריהם ואחיהם על הרכבת, שהייתה לה תחנת סיום אחת.
"בחור הכריז שהוא קופץ החוצה - לא יודע מה קרה איתו"
"הלכנו כל היום ולעת ערב הגענו. שיירה עצומה של אנשים, כ-10 אלף איש", נזכרת בכאב חנה שמעוני, ניצולת ברגן בלזן. "הגענו והיו שם שלוש רכבות. ישבתי על הברכיים של אימא, אני הייתי הכי צעירה והייתי מאוד צמודה לאימא. לעת ערב הרכבת יצאה לדרכה".
"בחור אחד הכריז שהוא קופץ החוצה, הוא פתח שם את החלון וקפץ החוצה. מה קרה איתו אני לא יודע, אבל הוא אמר שהוא לא נוסע", סיפר שעיו (ישעיהו) דויטש, ניצול דכאו ואושוויץ. גם אליעזר שמעוני, ניצול אושוויץ ובוכנוואלד זוכר אף הוא היטב את התנאים הקשים והרעב הנורא: "בנסיעה הייתה צפיפות נוראית. אני זוכר רק את המילה 'מים', שכולם רצו ולא היה".
"כשירדנו מהרכבות באושוויץ, היו כבר אסירים שעזרו לנו לרדת ועדכנו אותנו כבר מה הולך לקרות. הם הראו את הארובות ואמרו: 'אתם רואים את זה שם? – זה קפוט'". שעיו לא מצליח להוציא מראשו את התמונה הקשה שהמתינה להם במקום התופת: "כשירדנו בבוקר, אז רק צעקו: 'תמסרו את התינוקות לסבתות'".
"אימא אמרה לי 'תעבור לשם', מאז לא ראינו אותה"
הרגע האחרון שבו אליעזר ראה את אימו נצרב בזיכרונו כתמונה קשה. "סידרו אותנו בסך והצעידו אותנו לקראת מלאך המוות – מנגלה. שני אחים שלחו שמאלה, אני עם אימא ועוד שלושה ילדים - הלכנו לצד ימין", הוא אמר בקול חנוק. "אימא שלי אמרה לי: 'תעבור לשם', כשעברנו את מנגלה מאחורי הגב שלו, 'תעבור לשם לשני האחים שלך' – ככה היא הצילה אותי. היא הלכה ימינה, מאותו רגע לא ראינו אותה".
זמן קצר לאחר שהגיעו אל בית המטבחיים הגדול ביותר נשמעים תותחי הסובייטים המתקרבים. הנאצים הנמלטים הוציאו את האסירים היהודים והצעידו אותם הרחק מן החזית המתקרבת, לאורך עשרות קילומטרים, בשלג, פנימה אל תוך גרמניה - למה שזוכה לימים לכינוי "צעדות המוות".
"יצאנו לצעדת המוות, 18 מעלות מתחת לאפס, יצאנו לדרך", הוא ממשיך ולא מצליח להתנתק מהכאב". גם שעיו היה שם ברגע הנורא שלא ניתן לתאר במילים: "כל מי שלא מסוגל היה ללכת או נפל, פשוט מאוד, הרגו אותו בדרך. יצאנו 6,000 איש מוורשה, והגענו לדכאו אחרי שבוע ימים 2,000 איש".
"כדי לפנות מקום לקחו את המתים - וזה שימש אותנו כספסלים"
בסיפורי השואה המקומות משתנים, גם הפרצופים - אבל דבר אחד נותר קבוע, האייקון המזוהה יותר מכול עם השמדת היהודים. "כתוצאה מהדחיפות האלה שוב פעם החלשים שילמו את המחיר – ומתו. כדי לפנות מקום לקחו את המתים ושמו אותם סביב הדופן של הקרון, וזה שימש אותנו כספסלים. אני בעצמי לא האמנתי לעצמי שזה קרה לנו", מציין אליעזר.
77 שנים לאחר שראה את התמונה הזאת הלקוחה מן הפלנטה האחרת אין ספק שאליעזר ניצח. עם בית בישראל ושושלת מפוארת של ילדים ונכדים, הווייתו בטוחה לגמרי. כמוהו גם אשתו חנה, חברו למושב, שעיה, ועוד ניצולים רבים אחרים. ובכל זאת, יש קול אחד שמחזיר אותם לשם באופן בלתי נשלט - הנסיעה ברכבות בישראל: "פתאום הייתי שם בחזרה, זה הרגיש לי לא טוב".
