סיפורו של סמל ת' בן ה-21 מתחיל עוד הרבה לפני שהוא נולד. אביו נולד וגדל באתיופיה ועבד שם כרועה צאן. "הוא השקיע את כל חייו בגידול הצאן והעדר, הוא אהב את זה מאוד", סיפר ת'. בשל ההשקעה שלו בעבודתו, אביו של ת' לא למד קרוא וכתוב כלל. אימו של ת' גדלה גם היא באתיופיה ועל אף שעבדה בעבודה משרדית, לא היה לה מספיק כסף כדי ללמוד.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אימו של ת' עלתה לישראל ב-1995 ואביו בשנת 1994, שניהם השתכנו בקריית גת והם הכירו במקרה דרך חברים משותפים בארץ. אימו של ת' למדה כאן עברית בעזרת ספרי לימוד בלבד ואביו התקשה מאוד בלמידת השפה. בהמשך הם החליטו לעבור לגור יחד בתל אביב בתקווה למצוא הזדמנויות עבודה.
כחמש שנים לאחר עליית הוריו ארצה, ת' נולד בישראל והוא בנם היחיד בארץ. אחיו הגדול נשאר באתיופיה ונפטר שם בשנת 2017. כשת' נולד, הוריו עדיין חוו את קשיי ההסתגלות בארץ והם היו צריכים לעבוד קשה כדי לאפשר לו עתיד טוב יותר. אימו התחילה לעבוד בניקיון במשך 16 שעות ביום ואביו התחיל לעבוד בסופר מבוקר ועד לילה. "ההורים דאגו שלא יהיה מחסור, עבדו הכי קשה שאפשר בשבילנו", סיפר ת'. "אני זוכר בילדות את אימא שלי הולכת בבוקר וחוזרת באמצע הלילה. הם הצליחו לחסוך בזכות עבודה קשה וחסרת פשרות".
העבודה הקשה של הוריו מלווה את ת' עד היום: "בתור ילד, לראות את הוריי מוכנים לעבוד כל כך הרבה שעות ביום בעבודות פיזיות לא פשוטות, היה שיעור ענק לחיים". העבודה החזיקה את משפחתו של ת' עם הראש מעל המים והם הצליחו לחסוך ולחיות חיים טובים במידת האפשר, אולם מטרתם המרכזית של הוריו הייתה שהמציאות שלו תהיה אחרת. כך למשל כשת' היה בכיתה א', ולמרות המצב הכלכלי, הוריו עבדו שעות נוספות כדי לממן לו שיעורים פרטיים בשפה העברית. "כשהיה לי קשה עם העברית, הם פשוט עבדו שעות נוספות כדי לממן לי את השיעורים" הוא סיפר. "הם הכניסו אותי למועדונית כדי שאלמד מתמטיקה ואנגלית״.
כעבור כמה שנים, ת' הוגדר כילד מחונן. "ההורים לא הכירו את המושג 'ילד מחונן', אבל הם שמחו. במשך כל תקופת חיי, ההורים רצו שאצליח. הם לא תמיד ידעו איך, אבל הם נלחמו על הדרכים וההזדמנויות בשבילי". ת׳ הוסיף כי היה להוריו חשוב שהוא ילמד בבית ספר שיקשר אותו לתוכנית מחוננים.
"הייתי הראשון במשפחה שחלה, לא ידענו איך להתמודד עם זה"
במקביל לכך שסיפר כי הוריו תמיד נלחמו על הדרכים וההזדמנויות בשבילו, ת' נזכר ברגעים משעשעים מהילדות: "יש כל מיני רגעים מצחיקים... בכיתה ג' רציתי להשתתף בחוג שחמט, אימא שלי לא ידעה מה זה שחמט, חשבה שזה סמים או משהו והייתי צריך להסביר לה. היא הייתה מתקשרת למורה והייתה שואלת אותה איך אני מתנהג, האם אני בסדר. היא גם שאלה את המורה מה זה שחמט ואז כשהיא גילתה היא צחקה״.
ת' סיפר שאימו אף פעם לא ויתרה לו. "כשהייתי ביסודי היא רצתה להטמיע בי את הרצון לחתור למצוינות ולהצלחה בבית הספר, על אף שהיא בעצמה לא ידעה איך לפתור את התרגילים, היא הייתה יושבת איתי כדי שאני אצליח לפתור. אם זה לא היה עוזר, היא הייתה קוראת לאחת השכנות או לכל אדם אחר, העיקר שאני אצליח לפתור את השיעורים. היא דאגה שתמיד יהיה שם מישהו בשבילי".
בבית הספר היסודי ת' הצטרף לתוכנית של תלמידים מחוננים באוניברסיטת ת"א והוא קיבל מלגה בשל מצבה הכלכלי של המשפחה. בתוכנית הוא נחשף לעולם של המדעים המדויקים שאותו הוא מכנה "תחום מרתק". ת' מספר שכאשר התקבל, אימו אמרה שזו 'גאוות חייה'. "בכל יום היא מודה לאלוהים על זה שאני מצליח״. בהמשך הוא החל ללמוד בגימנסיה הרצליה ובתיכון הוא הרחיב שלוש מגמות – מדע חישובי, מדעי המחשב ופיזיקה. במסגרת לימודי המדע החישובי, הוא עבד על מחקר ועל מאמר שהגיש לתחרות של מכון ויצמן. ת' ושותפו לעבודה זכו במקום הראשון בתחרות והוא מספר כי הוא נהנה מאוד מהתהליך.
ת' נאלץ לאורך השנים להתמודד עם מחלת הסוכרת. "המחלה אובחנה אצלי לאחר שלא הרגשתי טוב כמה ימים וכשהרופאים ראו את תוצאות בדיקת הדם, הם הבינו מיד שמדובר בסוכרת". הסוכרת מלווה את ת' מאז שהיה בכיתה ה' וההודעה על היותו חולה הייתה מורכבת עבורו ועבור משפחתו: "זו הייתה מכה קשה, ההורים לא הכירו את המחלה. הייתי הראשון במשפחה שחלה בה, לא ידענו איך להתמודד עם זה". לאחר הדרכה ולמידה, ת' מעיד שכיום הוא מטפל בסוכרת באופן מלא בעצמו.
"בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם האוכל, איך לעשות דברים בסיסיים, לעשות ספורט, לנהל שגרת יום. בהתחלה אתה מחפש את עצמך ואיך לנהל את חייך", סיפר ת', אך הדגיש כי היה לו חשוב להיות עצמאי כדי להסיר דאגה מהוריו: "היה לי חשוב שהם ידעו שבקשר למצב הבריאותי אני בסדר".
כשת' הגיע לצו הראשון הוא מאוד רצה להתגייס אך כשסיפר לרופא בצו הראשון על הסוכרת, הרופא הסביר לו שאם הוא רוצה להתגייס עליו להתנדב. "במחשבה שלי, אני לעולם לא ויתרתי לעצמי על משהו שהיה לי חשוב לעשות. אמרתי לעצמי שאין תסריט שבו אני לא מתגייס. אין תסריט שאני משתחרר. לא היו התלבטויות, אמרתי במקום שאני אתנדב".
ת' סיפר על ההחלטה להוריו, שגם להם העובדה שישרת הייתה מובנת מאליה. הוא הוסיף כי המנטליות בבית היא לעשות הכול כדי לתרום לחברה הישראלית, וכך היה. ת' נלחם, ואחרי חצי שנה קיבל את הבשורה המרגשת שהוא יכול להתנדב לצה"ל.
בהמשך ת' הגיע במקרה למיונים ליחידה 8200. "ידעתי מעט על 8200. בחוץ אתה לא יכול לדמיין מה באמת עושים שם", שיתף ת'. "אנחנו לא כל כך דיברנו בבית על הצבא, כי ההורים לא התגייסו. ידעתי ש-8200 זו יחידה מודיעינית ושאפשר לתרום בה המון לביטחון המדינה".
"דמות מעוררת השראה. לא מובן מאליו שהוא נלחם בשבילי, שהאמין שיש בי פוטנציאל"
כשהגיע למיונים ל-8200 הכיר את ו', המפקד שהפך להיות חבר לחיים. בדיעבד ת' גילה שהמיונים למסלול הסייבר היוקרתי שאליו התקבל כבר היו סגורים בשל לוח הזמנים, אך אותו ו' שראיין אותו, ראה בו פוטנציאל משמעותי במיוחד. "הוא נלחם המון מאחורי הקלעים כדי לאפשר לי להיכנס למסלול – והוא הצליח. הוא נלחם כדי שאוכל להגיע לקורס בבסיס סגור, למרות ההתנדבות. ו' האמין בי ונלחם בשבילי".
"הוא דמות מעוררת השראה. לא מובן מאליו שהוא נלחם בשבילי, שהאמין שיש בי פוטנציאל", סיפר ת' על מפקדו ו'. "בסופו של דבר, מהמקום שאני מגיע ממנו ועם הרקע של ההורים שלי, לקבל הזדמנות כזו זה דבר שאתה מוקיר לו תודה לכל החיים״. מכאן ת' הדגיש את תחושת האחריות שלו וסיפר כי בסופו של דבר חובת ההוכחה היא עליו להוכיח שהיה שווה להילחם בשבילו.
סרן ו' טען כי כבר מההתחלה הוא ראה בת' פוטנציאל אדיר. "משהו בחתירה למצוינות, בחדות, בחוכמה, באכפתיות ובסיפורו האישי לא אפשר לי לוותר עליו. מאז שת' הגיע לצוות הוא מוביל תהליכים משמעותיים בעולמות הסייבר עליהם אי אפשר להרחיב, אך התרומה שלהם לביטחון המדינה קריטית".
ההורים של ת' לא ממש מכירים את עולם הסייבר לטענתו. "ההורים לא מבינים מה אני עושה בצבא. בסופו של יום הם שמחים על זה שאני משרת בצבא, הם שמחים שאני נמצא במקום ערכי, מבינים את עצם הרעיון של 'מודיעין', אבל המושג 'סייבר' עוד לא כל כך ברור עבורם. מה שחשוב להם לדעת הוא שאני מרגיש טוב. ההורים שלי עושים את המיטב גם אם הם לא יודעים בדיוק מה אני עושה במהלך היום".
"לא הייתי מדמיין בחיים שאני, הבחור משכונת התקווה, אהיה מצטיין נשיא מדינת ישראל"
בחודש מאי הקרוב ת' עתיד לצאת לקצונה 'כדי להיות מפקד כפי שו' היה בשבילו': "אני אשמח למצוא את הפוטנציאל באנשים כפי שהוא מצא בי, כדי שאני אוכל לתת להם את אותה הזדמנות. לפעמים צריכים אדם אחד שיאמין בך". בנוסף ת' חושב שהשירות ב-8200 הוא סופר קריטי לביטחון המדינה ועל כן חשוב לו להישאר ולהמשיך בעשייה: "בסוף אין תחליף להתעסקות ב-8200. אני מגיע בכל בוקר ומתעסק בליבת העשייה הביטחונית של מדינת ישראל. התחושה שאתה מצליח היא מספקת במיוחד".
כמו כן, ת' עתיד לקבל היום את אות מצטיין נשיא המדינה לרגל יום העצמאות, אך בהתחלה הוא בכלל לא ידע על קיומו של הפרס. כשהבין את הפרטים אמר: "אני לא הייתי מדמיין בחיים שאני, הבחור משכונת התקווה, אהיה מצטיין נשיא מדינת ישראל". כשסיפר להוריו על זכייתו, אימו חיבקה אותו ואמרה 'תודה לאל'. לאורך כל השיחה ת' חזר ואמר: "המסע שלי הוא סיפור ההצלחה של ההורים שלי, והמרדף שלי היום הוא אחרי היום שבו התפקידים יתחלפו – היום שבו אני אאפשר להם לצאת לפרישה וקצת לנוח". לסיום ת' ביקש לומר תודה: "אני רוצה להגיד תודה לאנשים שהאמינו בי לאורך כל הדרך. היעד שלי הוא להחזיר לכם את הגמול על כל ההקרבה שלכם בשבילי".