אני עדי גוזי. אני זו שהייתה שם, בזירה המדממת. זו שראתה הכל. זו שהסתכלה בלבן של העיניים למי שכמעט הפכה לעוד אחת מיותר מדי שמות בסטטיסטיקה של נשים ששילמו בחייהן על הרצון לחיות את חייהן. המושג הקר והמנוכר הזה, עסקת טיעון, הוא שפיכת דמן המחודשת – לא רק של נשים שנפלו קורבן לאכזריות בלתי נתפסת - אלא גם של מי שנמצאות ממש עכשיו בסכנה להפוך לקורבן הבא. שם ומספר סידורי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כאזרחית המדינה, שאוהבת את ארצי ומחוברת לערכיה ולחוקיה, קשה לי להשלים עם הרעיון של עסקת טיעון. עסקה ביסודה היא משהו שנשען על הסכמה בין שני צדדים. תחשבו אתם - איך אפשר להגיע להסכמה עם צד אחד שבא להרוג, לרצוח או סתם להתאכזר לצד השני. מישהו באמת חושב שיש בעולם טיעון חזק מספיק להשיב נפש שנקרעה לגזרים? שיצליח להחזיר לחיים את מי שכבר אינם?
הרי כולנו יודעים איך זה עובד – "קיצור שליש", "התנהגות טובה", "שחרור מוקדם". מלכתחילה עונשים שנועדו להרתיע – לא באמת ממלאים את ייעודם. יוכיחו את זה יותר מעשרים מצבות דוממות שנוספו רק ב-2020.
ההרתעה היחידה פועלת דווקא נגד אלה שכן מנסות למצוא פתח מילוט מהגיהינום הפרטי שלהן. "הוא בן טובים", יגידו להן. "אדם משכיל, מצליח, יש לו שם טוב, לא חבל?". אנחנו כחברה לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על יום, שעה ואפילו דקה אחת מהעונש הקבוע בחוק. כי אסור לרחם על אכזרים.