"זה קרה כל הזמן וגם על חשבון שעות בית הספר", משתפת שרה (שם בדוי), בת 26 ממרכז הארץ, בגרון חנוק. "כשהייתי בת שלוש חוויתי לראשונה אלימות מינית, פיזית ומילולית מצד אבא שלי, כולל אונס קבוצתי. פעם אחת הוא כמעט שרף אותי. הייתי מתחבאת הרבה ולפעמים משוטטת מחוץ לבית גם באמצע הלילה".
כשפוגשים אותה מצטיירת תמונה של אישה חזקה המהלכת בין הטיפות, כזו שלא נותנת לדעותיהם של אחרים לשבור את רוחה. כמעט בלתי אפשרי לנחש שמאחורי המבט האופטימי, והחיוך שמוקיר תודה על הדברים הקטנים שעושים לה טוב על הלב, מסתתר עבר עמוס בטראומות החרוטות עמוק בזיכרונה - וכנראה שיישארו שם לעד.
שרה נולדה באירופה לאב שהיה פעיל בתנועה אנטי יהודית ולאם נוצרייה-קתולית, שהחליטה להתגייר כשהייתה בת שנתיים. "למעשה, סבא שלי השתתף במלחמה", היא מספרת במבט מבויש. "מהגן הייתי במסגרות של חינוך דתי, אבל בימי ראשון היינו הולכים לכנסייה. חייתי כמו בהצגה - מצד אחד, הייתי נוצרייה מבלי להכיר באמת את הדת. מצד שני, למדתי בבית ספר יהודי עם אופי דתי וכשהייתי נפגשת עם החברות החרדיות שלי, ראיתי אצלן דברים שונים מאוד ממה שראו אצלנו בבית. סבא שלי היה משקיע בפיתוח הקול שלי כדי שאהיה זמרת בכנסייה".
"למען האמת, הייתי עסוקה כל הזמן בלברוח מהסכנות, אז לא היה לי בכלל ראש ללימודים", היא מודה. "לא יכולתי ללכת לחצי מהכיתה ואסור היה שיידעו על אבא שלי. אימא שלי תמיד אמרה לי בילדות על המוצא של אבא: 'אל תשאלי, גם אין לך ראיות. עדיף לך לא לדעת מה הם היו ומה הם עשו".
שרה עצמה לא הייתה היחידה שספגה אלימות מינית מהאב. "אימא שלי עצמה גם סבלה. כשדיברתי איתה לפני חצי שנה, היא לא ידעה על רוב הדברים שקרו לי. היום כבר השלמתי עם זה שאני לא יודעת מה זו יציבות ועד היום מחפשת דמות אם. אני לא יודעת מה זה, מחפשת הרגשה של בית".
"את לא שייכת"
המציאות הקשה אליה נולדה שרה חייבה את אימה לברוח מאב המשפחה. כשמלאו לה 11 שנים, נמלטו האם, שרה וחמשת אחיה ועלו ארצה. הם התגוררו בדירה באזור יהודה ושומרון, במרחק רב מאביהם שעודו מתגורר בלב אירופה - אך אותה צלקת מהילדות הייתה רחוקה מלהגליד וגם בארץ פגשה שרה אלימות דומה. "חוויתי אלימות מצד אחותי, שאיימה להרוג אותי. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר ויום אחד בגיל 20 פשוט עזבתי את הבית".
"כבר השלמתי עם העובדה שאני לא יודעת מה זו יציבות ועד היום מחפשת דמות אם. אני מחפשת הרגשה של בית"
מאז הספיקה שרה להתגלגל בין יותר מ-200 משפחות, להתגייר ולאחרונה אף לחזור בשאלה כשכבר איבדה את האור שמצאה בעבר בניהול אורח חיים דתי. "היו תקופות רבות שחוויתי בהן רעב. הייתי משוטטת ברחוב, בעיקר בגשר המיתרים בירושלים. לא קיבלתי עזרה או מגורים יציבים. אמרו לי: 'את לא שייכת לפה ולא יכולים לעזור לך'", היא נזכרת ומשפשפת את העיניים.
לפני כשנה הגיעה שרה למדרשה ללימודי יהדות בירושלים - תקופה שמחד אפשרה לה לעבור טיפול עמוק ומאידך החזירה אותה אחורה לטראומות הילדות. "התגיירתי לפני ארבע וחצי שנים בערך ובמדרשה נשארתי שנה וחצי. התקופה הזו חיזקה אותי ובהתחלה היה לי טוב, עד שאם הבית שם פגעה בי כמו בבנות האחרות. היא העלילה עליי כל מיני דברים והיה לי קשה לסלוח לה. הטראומה הזו עדיין מלווה אותי. היא החרימה אותי ברמה שלאף אחד היה אסור לדבר איתי".
משפטים שנאמרו לה אז עדיין מתנגנים במוחה ומעלים בה זיכרונות כואבים. "היא אמרה לי: 'אולי יש לך מחלת נפש מתפתחת. למה את מספרת את כל הזוועות שעברת לבנות החדשות?'. בשלב מסוים לא הייתי מסוגלת להמשיך והחלטתי לעזוב את המקום".
"ניצלתי ממוות הרבה פעמים"
לאחר שעזבה את המדרשה בירושלים, שרה נפלה קורבן לאונס בפעם השנייה בחייה. התוקף היה בחור חילוני ירושלמי שפגשה כששוטטה ברחובות העיר. "הייתי כל כך במשבר בעקבות מה שקרה במדרשה - ואז זה קרה לי שוב", היא אומרת. "קיבלתי הלם וחזרתי בשאלה. בגללו גם החלטתי לעזוב את ירושלים. לא יכולתי להישאר שם".
במבט לאחר, את מתחרטת על ההחלטה להתגייר?
"יש לזה שני צדדים - היו לי ניסים על טבעיים גם בימים שבהם הייתי הכי שלילית ואמרתי לחברות שלי: 'אתן רואות מה אני עוברת'. קרה שצמתי במשך כל היום ובלילה מישהו היה מביא לי אוכל או שבערב מצאו לי איפה לישון. ניצלתי ממוות כל כך הרבה פעמים - גם כשאחותי כיוונה את הסכין לעבר הצוואר שלי כשהייתי בתיכון. הציק לי שלא ידעתי אם אני יהודייה בכלל, למרות שעשו ממני חרדית מלידה בכל פעם ששאלתי שאלות על הדת. היה קשה לחיות ככה. מצד שני, היום אני כועסת מאוד. אני במקום אחר לגמרי ולא שומרת שום דבר".
לפני כחצי שנה ולאחר נתק ממושך מהמשפחה, מצאה את עצמה שרה שבה לילה אחד לדירתה של אימה - כשהיא חסרת אונים מכך שנותרה ללא קורת גג. כשדפקה על דלת הדירה, אימה לא העניקה לה את החיבוק החם שלו ציפתה והכניסה אותה הביתה בפרצוף חמוץ. "לא הייתה לי ברירה אלא לחזור אליה", היא מודה. "זו הייתה תקופה שבה לא עבדתי, כי לא היו לי מגורים. התגלגלתי ממקום למקום בערך כל יומיים והלכתי לישון רעבה וצמאה".
בתום חמישה חודשים שבהם שהתה בחיק המשפחה, אימה החליטה לגרש אותה מהבית. "חסרה לי דמות של אימא, להרגיש שיש מישהו שדואג לך כמו כל תינוק שמקבל את הצרכים שלו ומבין שיש מבוגר שדואג לו. יש לי צלקת מאז שאני תינוקות - אין הגנה ואמון, אלא רק אלימות ואיומים שיעשו לי משהו. זה חסר לי. זה אולי נשמע מוזר והרבה אומרים לי: 'מה תחפשי משפחה? תגורי לבד. את גדולה, מי ירצה לאמץ אותך'. אבל אני יודעת דבר אחד - אני צריכה לעבור את השלב של הילד הקטן. נשמע טיפשי? אז שיישמע טיפשי. גם טיפשי שראיתי נאצי בעיניים שלי. אין טיפשי או לא, אלה החיים ואני משתדלת להתקדם ולהקשיב לעצמי".
"יש לי צלקת מאז שאני תינוקת - אין הגנה ואמון, אלא רק אלימות ואיומים שיעשו לי משהו"
את רואה את עצמך מחדשת את הקשר עם המשפחה?
"אימא שלי רק רוצה לאשפז את כולם. עם אבא שלי אסור לי להיות בקשר, כי הוא מסוכן. האחיות שלי לא מדברות איתי בכלל. עם אח שלי הייתי מדברת בעבר, אבל כבר לא ממש. האחים כועסים שברחתי מהבית".
חייבת אוויר
שרה מתגוררת כיום באופן זמני בדירת שני חדרים במרכז הארץ, אך תיאלץ לעזוב בקרוב לאחר שחברתה תתחתן ותעבור לגור בה עם בן זוגה. כשבת ה-26 מדברת עימי היא לא מצליחה להתנתק מתחושת הצחנה שאופפת את המקום שבו היא שוהה, אך לא קרובה להרים ידיים. "אני מנסה לבנות את עצמי מההריסות של חיי. אני רוצה להגיע למקום שבו אני יכולה להיות עצמאית ולהתקדם. לא למדתי שום דבר כי לא היה לי כסף. אני צריכה מקום מגורים נורמלי שבו יהיה לי איך לבשל מבלי ללכת לישון רעבה בלילה. אני לא ממש מכירה את העולם ורוצה להתחיל חיים חדשים".
"אני חייבת אוויר", אומרת שרה. "בדירת הצחנה הקטנה הזו אין ואני גם לא יכולה לנסוע לשום מקום. זה ממש משפיע עליי". ובכל זאת, את מעט האוויר שלה היא מוצאת במדיטציות שאיתן היא פותחת את הבוקר, בחוף הים או בעוד שכיבה על הדשא. "יש לי המון מתח וקשיי נשימה, גם בגלל התנאים שאני גרה בהם וגם כי הגוף שלי עוד חלש בגלל המועקה שיש לי. ההרפיות עוזרות לי מאוד".
מה נותן לך את הכוח להישאר חזקה?
"אני אומרת לעצמי שאלה כרגע החיים שלי ושאני לא מכירה מה זו יציבות. כנראה שאני צריכה להתגלגל וזה המקום שלי בעולם. אבל אני רוצה להפסיק את זה, כי זכותו של כל בן אדם להגיע ליציבות ומה שעברתי לא אמור לנהל אותי".
"תיזהרי, ינצלו אותך"
לאחר שמצאה עצמה בסיטואציות הקשות מכול, כבולה פיזית ונפשית כאחד, שרה רוצה להיות חופשיה. "אני עדיין ילדה של טבע", היא מכריזה בפשטות. "אני רוצה לעבור לצפון ולהתחיל שם חיים חדשים - למצוא דמות של אב או אם שתגן עליי ותלמד אותי על העולם אחרי שכל החיים נעתי בין הישרדות לבין האלימות. אני רוצה גם להתחתן, להקים משפחה ולהביא ילדים. אבל קודם אני חייבת להרגיש חופשיה, לעבוד במרחב פתוח עם לולים או עם סוסים - וגם עם אנשים".
"אני מנסה לבנות את עצמי מההריסות של חיי. אני לא ממש מכירה את העולם ורוצה להתחיל חיים חדשים"
למרות שהיא מתקשה לבטוח בעולם, שרה עברה עם עצמה תהליך עמוק שדרש ממנה חוסן נפשי רב. "למדתי שיש גם אנשים טובים ואני כבר פחות פוחדת להתאכזב. אני לא נותנת לאנשים לדרוך עליי. אני כבר יודעת לבקש עזרה. בהתחלה הייתי במצב ממש לא טוב ולא העזתי לבקש כלום. הרגשתי דפוקה וחשבתי שירימו על זה גבה, אבל עכשיו זה אחרת. זו הקלה גדולה. אני לא מתביישת לשתף במה שעובר עליי, זה משחרר".
כששרה מביטה לאחור, היא מספרת שגם בשנותיה הקשות ביותר תמיד הקפידה להתנדב בקהילה. ״אימא הייתה אומרת לי: 'תיזהרי, ינצלו איתך' - אבל לא הקשבתי לקול הזה. התנדבתי עם חינוך מיוחד, משפחות נזקקות ונוער בסיכון. היה לי חשוב לעזור ואני מקווה לחזור לזה כשאקום מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו".
"אפשר ליפול ולקום מבלי לאבד תקווה"
לאחרונה החלה שרה לעבוד עם אוכלוסייה מבוגרת על מנת שתוכל למלא קצת את הארנק, לרכוש מזון ולשלם את שכר הדירה. וכך היא מוצאת את עצמה מגיעה מדי יום לבתים של קשישות ומסייעת לכל אחת מהן בהתאם לצרכיה - החל מעזרה בבישולים ובניקיון ועד לסיוע במקלחות ובצרכים בסיסיים אחרים. "זו עבודה רגועה יחסית, אבל אין בה סדר יום קבוע", היא מסבירה. "כשאין לי את זה, זה מטריף אותי".
למרות שאינה מוכרת על ידי הביטוח הלאומי, שרה מספרת בחיוך על עובדת סוציאלית שעושה כל שביכולתה על מנת לסייע לה כך שתהיה זכאית למענק שיאפשר לה כיסוי חלקי של הוצאותיה הבסיסיות - בעיקר בתקופת הקורונה שהכניסה עוד מכשולים לחייה. "קשה לי ברמות", היא משתפת. "הקורונה עשתה לי רע. לא יכולתי לצאת מדירת הצחנה הזו בסגרים. לא היה לי את הים ואני מרגישה שאני חייבת לנסוע לצפון ולמלא את המאגרים".
מה נקודת האור שלך בחיים?
"כבר בכיתה ט' חברה שלי אמרה לי שיש בי משהו שמחזק אנשים ושאני חייבת להעביר הרצאות, הרבה אמרו לי את זה. אני לא יודעת לחזק אף אחד, אבל זה מדרבן אותי. הפכתי את זה מכאב לעוצמה. במקום לתהות למה האחיות שלי לא ביקשו סליחה או למה עברתי את הסבל הזה בבית ואני לא מצליחה להתקדם בחיים - למדתי להתחבר לעוצמה שבי. זכותי לחיות חיים טובים איפה שנכון לי, אני לא חייבת לאף אחד שום דבר אלא נטו לעצמי. מותר לי גם לבכות ולצרוח, הכול בסדר וזה יעבור".
הריאיון מסתיים בשעת לילה מאוחרת, שבה חוזרת שרה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, בתום יום עבודה בביתה של אחת הקשישות שבהן היא מטפלת. אבל שרה לא מתלוננת לרגע, כבר רואה עצמה כאישה חזקה ולא נותנת להיסטוריה להכתיב לה את הדרך החדשה שהיא מתכוונת לסלול. "אני רוצה שהסיפור שלי יצמיח תקווה באנשים", היא מסכמת באופטימיות. "יום אחד אעמוד על במה ואראה לאנשים שאפשר לחיות ולקום מבלי להישבר ולאבד תקווה. תמיד אפשר לצמוח ולקום, גם אם זה לוקח זמן ולומדים לאט - אפשר לחייך".