שנת הקורונה הייתה קשה לכולם, אבל במיוחד עבור ניצולי השואה שהשגרה שמילאה את חייהם של השורדים התהפכה לפתע ב-180 מעלות. בעקבות הסגרים וההגבלות על המשק, גם מי שהתרגל לנהל חיים מלאים בהתנדבות ועשייה, מצא את עצמו ספון לבד בביתו, מתמודד עם הזכרונות הקשים מימי המלחמה.

פרץ לב
"שום דבר לא ישבור אותי". פרץ לב

פרץ לב, יליד פולין, בן 93

"ההגבלות שהוטלו על המדינה בעקבות מגפת הקורונה השפיעו עליי מאוד. כל שגרת היום שלי השתנתה וכדי להעשיר את יומי, יצאתי בכל בוקר לטיול בשכונה. ב-17 השנים האחרונות אני מתנדב ומטפל באלמנות ובגמלאי צה"ל. במהלך הקורונה, העברתי את המשרד מ'בית החייל' אליי הביתה. במקום פגישות פנים אל פנים, התקשרתי לאנשים בטלפון ועבדתי מהבית".

"הקושי הגדול ביותר: לא לראות את הנכדים"

"אחרי 60 שנות נישואין, אשתי נפטרה בשנה האחרונה, מה שהעצים את חווית הבדידות. אבל אני שומר על אופטימיות ועל החיוך. הקושי הגדול ביותר הוא שבמשך שנה שלמה לא ראיתי את הנכדים והנינים שלי. לאחר שהתחסנו בשתי מנות חיסון, לאחרונה יכולתי להיפגש עם הנכדים הגדולים וגם כאשר הם מגיעים, כולנו מקפידים על מסכות, שזה גם לא פשוט. אבל שום דבר לא ישבור אותי: קושי הוא קושי וצריך להתגבר עליו".

"אני לא אדם דתי, אבל כיהודי הקפדתי כל חיי לשמור על מנהגי החגים. בשנה האחרונה היה לי עצוב מאוד. את ליל הסדר בשנה שעברה ביליתי לבד, קראתי לבד את ההגדה ואכלתי לבד את ארוחת החג. כך היה גם בראש |השנה ובחגים שבאו לאחר מכן. אבל בתור ניצול שואה שעבר את גטו לודג' ואת צעדת המוות, אני יודע שמה שלא יקרה - כל עוד אני נמצא במדינה של העם היהודי, אתמודד עם כל מה שיקרה. אני רוצה שיהיה טוב במדינה ושכולם יהיו בריאים. אחרי כל הזוועות שעברתי בחיים, ודאי שאני מסוגל להסתדר בכל מצב".

רחל איתן
"איבדתי את העצמאות שלי". רחל איתן

רחל איתן, ילידת סלובקיה, בת 89

"הקורונה גמרה לי את הבריאות. אני מתקשה בהליכה ובמשך שנה שלמה הרגשתי כמו אסירה בבית שלי. הבריאות התרופפה. אחרי שהוחלט להטיל סגר יצאתי החוצה לרחוב כדי לראות בעיניים האם באמת אין אנשים. כשראיתי שהרחוב ריק מאדם, נפלתי ונחבלתי בשתי הרגליים. פינו אותי לטיפול בבית חולים ומאז התחלתי להידרדר".

"אצל מקבלי ההחלטות אנחנו תמיד האחרונים בתור"

"תקופת הקורונה הייתה רוויה בבדידות. לפני המגיפה, הייתי הולכת בעל יום למועדון 'עמך', עושה פעילות ספורטיבית, משתתפת בחוגים ומאוד עסוקה. השנה הזו נשארתי בבית ועכשיו אני כבר לא עצמאית, הבריאות התרופפה לגמרי. זו תקופה מאוד קשה לאנשים מבוגרים, אצל מקבלי ההחלטות אנחנו תמיד האחרונים בתור שלא כל כך חושבים עלינו והסגר הזה פשוט מאוד קירב את הקץ שלנו".

"היום אני כבר בן אדם אחר. איבדתי את העצמאות שלי, כמי שהייתה רגילה לעשות יוגה, טאי צ'י והתעמלות ופתאום אין מועדון, אין פעילות ואין שום דבר. הבידוד החברתי היה מאוד קשה ובתור ניצולת שואה נכנסתי לדיכאונות וחזרתי לזכרונות הקשים".

רחל היא אחת מ'תאומי מנגלה' ויחד עם אחותה עברה במהלך המלחמה ניסויים קשים על גופה: "במלחמה עברתי מדורי גיהנום. הייתי בשלושה מחנות ריכוז, בצעדת המוות ובגיל 11 הגעתי לאושוויץ. שם הועברתי יחד עם אחותי התאומה לד"ר מנגלה והוא עשה עלינו ניסויים רפואיים. לשתינו נשאר צלקות מאוד קשות שאנו מתמודדות איתן כל חיינו ובכל זאת הצלחנו לשרוד, להקים משפחות ולשמור על אופטימיות".

יעקב פקמן
"המגפה הובילה להידרדרות במצבי". יעקב פקמן

אווה יעקב, בת 77, ילידת הונגריה

"בשנה האחרונה לא היה לי קל אבל אני כבר רגילה לזה, החיים שלי לימדו אותי שזה בסדר גם להיות בשקט ולא לעשות שום דבר. לפני המגפה הלכתי למתנ"ס ופגשתי אנשים, אבל בזמן האחרון זה קורה הרבה פחות. אני משתדלת לשמור על אופטימיות ולדאוג לעצמי. יש לי שתי בנות שלא גרות איתי והן כל הזמן מתקשרות ומתעניינות במצבי".

"אני כבר לא מפחדת משום דבר"

בתשובה לשאלה האם פחדה מהמגפה, ענתה אווה: "אני כבר לא מפחדת משום דבר. אחרי המלחמה והשלטון הקומוניסטי שום דבר לא מפחיד אותי, בטח לא הקורונה. הייתי ילדה קטנה בזמן שהנאצים הגיעו לעיר שלנו וחייתי גם תחת הקומוניסטים. במשך חודשים ארוכים לא היה לנו מה לאכול, לא יכולנו לעבוד וזה היה מאוד קשה".

"במלחמה נלקחנו לגטו בבודפשט ואבא שלי הועבר למחנה עבודה. אחי ואני הצלחנו לברוח מהגטו לכפר והסתתרנו במקלט. בכל פעם השכנים גילו אותנו והסגירו אותנו למשטרה ולכן היינו צריכים לנדוד ולברוח ממקום למקום. בסוף המלחמה חברים של אבא שלי החזירו אותנו לבודפשט לאחר שהגרמנים עזבו את המדינה. שם מצאתי את אמא שלי ולאחר שבוע גם אבא חזר. בסוף המלחמה גילינו שכולנו שרדנו וב-1982 עליתי לארץ עם משפחתי".

אווה יעקב (צילום: באדיבות המשפחה)
"לפני המגפה הלכתי למתנ"ס ופגשתי אנשים". אווה יעקב|צילום: באדיבות המשפחה

יעקב פקמן, יליד פולין, בן 88

"בחודשיים הראשונים של המגיפה בכלל לא יצאתי מהבית וזה היה מאוד קשה. בשגרת היום שלי לפני הקורונה, התנדבתי בעמותה של ניצולי שואה כדי לסייע להם לממש את הזכויות שמגיעות לנו ובשנה האחרונה הפסקתי ללכת לעמותה. בתקופת המגפה, גם מועדון ניצולי השואה היה סגור ונאלצתי לשבת בבית. כל הפעילויות שלי עברו להיות דרך הזום: פגישות של מועדון 'עמך' בזום, הרצאות, פיזיותרפיה והתעמלות - הכל דרך המחשב".

"זו הייתה תקופה קשה מאוד"

יעקב היה ילד קטן בזמן המלחמה והצליח להינצל יחד עם בני משפחתו: "כשפרצה המלחמה הייתי בן 7 וזמן קצר לפני שהגרמנים השתלטו על העיירה שלנו, הצלחתי לברוח עם כל משפחתי לברית המועצות. וכך, זוג הורים ושישה ילדים, חיינו יחד בחדר אחד. אחרי המלחמה אחיי ואני הצטרפנו לנוער הציוני בברלין. ב-1948 עליתי לארץ יחד עם ההורים למחנה עולים בפרדס-חנה ולאחר מכן התיישבנו ברמלה".

"המגפה הובילה להידרדרות במצבי. עד למגיפה הייתי נוהג ומאז שהיא פרצה הפסקתי לנהוג. מצב הרוח שלי היה מאוד ירוד ופתאום גם שעות השינה שלי השתנו: מצאתי את עצמי נשאר ער עד מאוחר ומתעורר כמה פעמים במהלך הלילה. זו הייתה תקופה קשה מאוד אבל היכולות הטכנולוגיות של היום מאוד סייעו לי ולאשתי להתמודד עם חוסר המעש. לאחרונה חזרתי להתנדב ולהגיע לעמותה ואני שמח לחזור אחרי שנה שלמה שהכל היה מרחוק".