לימור זבולון מכרמיאל השילה במהירות כ-20 ק"ג ממשקלה בעזרת ניתוח, ומיד הרגישה שהחל פרק חדש בחייה. "את מתהלכת בעולם עם יותר ביטחון", היא מסבירה. "עכשיו אני יכולה פשוט לקום וללבוש מה שיש בארון ולהרגיש בנוח, ולא רק בגדים צמודים וחונקים - זה הישג".
"אני הופכת לאדם אחר", ממשיכה בת ה-39. "לא הזנחתי את המראה שלי לפני כן, אבל לא ייחסתי לו ממש חשיבות. עכשיו יש לי מוטיבציה להתאפר, לענוד תכשיטים, לסדר ציפורניים. אני מסתכלת במראה ורואה אישה שאני עוד שנייה לא מזהה". עם זאת, היא מבהירה: "לא הפכתי משמנה לדוגמנית, אני עדיין שוקלת 90 קילו. בעיניי אני תמיד שמנה, גם כששקלתי 60 וגם כששקלתי 110".
אחד הדברים שהפתיעו אותה אחרי השינוי, היה שהבינה פתאום כי סביבתה כלל לא מייחסת חשיבות למשקל שלה. "אני מתלהבת, עשיתי שינוי ורואה שזה לא מעניין אף אחד", מספרת זבולון. "אני גננת, ילדים רק רוצים אהבה, וזה לא משנה להם באיזו צורה או משקל היא באה. עבור ההורים בגן ואנשים אחרים בחיים שלי, כנראה שזה לא היה משנה מלכתחילה".
זבולון מדברת על היחס של הסביבה למשקלה, ולא בכדי. ההבניה החברתית שלפיה רזון הוא אידאל היופי, משפיעה לא פעם על תחושתן של מי שנמצאות בעודף משקל, ומעבר לקשיים הפיזיים, ההתמודדות עם השמנת יתר עשויה להיות מורכבת רגשית. יתרה מזאת, בישראל של שנת 2021 ביוש שמנים (Fat Shaming) זו עדיין תופעה נפוצה.
ישראלים רבים חוו זאת בעצמם בשנה החולפת, לאחר שבצל מגפת הקורונה והסגרים לא מעט אנשים עלו במשקל והחלו לסבול מהשמנת יתר. אלא שזבולון ושתי אחיותיה, עדי בראונשטיין (35) וגלי בן חיים (27), דווקא זיהו בתקופה הזו הזדמנות - והחליטו לעשות מהפך בחייהן. יחד הן בחרו לבצע צעד משנה חיים ולעבור ניתוח בריאטרי (הצרת קיבה).
בריאיון ל-N12 חושפות האחיות את הקשיים הכרוכים בהשמנת יתר, את החששות מהניתוח וגם תובנות מהתהליך. הסיפורים שלהן מאירים דרכי התמודדות שונות עם עודף המשקל ושוברים לא מעט סטיגמות.
"הורידי במשקל או שתתחילי להזריק אינסולין"
האחות הצעירה, בן חיים, היא שיזמה את המהלך ועודדה את אחיותיה להצטרף. היא מספרת שבילדותה דווקא לא סבלה מעודף משקל, אלא רק בשלב מאוחר יותר: "זה התחיל אחרי הצבא, בעיות בבלוטות התריס. הרגשתי מאוד לא טוב, לא הצלחתי להתאזן ולרדת במשקל. זו הייתה תקופה מאוד מתסכלת. הלכתי לחדר כושר, הייתה לי מאמנת צמודה וקבוצת תמיכה אבל בכל פעם שירדתי קצת במשקל, מיד עליתי בחזרה".
"זה פגע בדימוי העצמי שלי", מודה בן חיים. "אבל בכל זאת לא הרגשתי רע עם עם עצמי. כן היה לי קשה עם הביקורת מהסביבה. היו תגובות של 'השמנת - תתחילי לשמור'. אנשים לא מבינים שזה לא כל כך פשוט, שאני מנסה, שאני עושה יותר ממה שהם עושים - וזה לא עובד".
את בעלה הכירה בן חיים לפני ארבע שנים, בזמן שמשקלה היה בשיאו. "הוא לא ייחס לזה חשיבות", סיפרה. "אבל כל הזמן זה היה ברקע. היו אמירות של 'אני חושב שתהיי יותר יפה כשיהיה לך נוח עם עצמך'. זה היה פוגע בי, אבל הבנתי איך זה נראה. יש לנו ילד אחד שנולד באוגוסט 2019. במהלך ההיריון סבלתי מסוכרת שאמרו שתעבור, אבל היא לא עברה".
"בנקודה הזו הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה", תיארה בן חיים את הרגע שבו החליטה לעבור ניתוח. "הרופא אמר לי: 'אם לא תרדי במשקל, תצטרכי להתחיל להזריק אינסולין'. זה היה המוצא האחרון. בכל זאת היו חששות מהניתוח, שאולי לא אתעורר או שלא אהנה שוב מאוכל".
היא בחרה לבצע את ההליך אצל המנתח פרופ'-משנה קליני אחמד מחאג'נה, ולאורך הדרך נעזרה בקבוצת הפייסבוק "מיני מעקף חוכמת ההמונים" שמנהל שלומי פרץ ובה משתפים ומתייעצים על התהליך. בחודש יוני האחרון עברה בן חיים את הניתוח. "קודם כל שמחתי שהתעוררתי", היא נזכרת ברגעים שאחרי. "הייתי מעורפלת, אבל לא כאב לי או סבלתי יותר מדי. הרגשתי טוב".
ואז החלה הירידה במשקל: "אחרי חודשיים התחלתי לראות את השינוי. אני אוהבת להסתכל במראה ומאוד נהנית להתלבש. וואו, התגובות השתנו וכולם שואלים איך עשיתי את זה. אני מרגישה יפה. הייתי יפה גם בתור שמנה, אבל עכשיו אני גם בריאה". בן חיים שוקלת היום 28 ק"ג פחות.
"נתנו לי להרגיש מלאה, לא אכלתי מול אנשים"
שלוש האחיות גדלו בבית חם. אביהן, שחקן כדורגל לשעבר, היה אומנם ספורטאי, אך הבנות ממש לא חונכו על אידאל הרזון. "אימא שלנו תמיד הייתה מלאה, אבל כלפי חוץ הייתה אומרת 'אני יפה, אני מושלמת', ואנחנו למדנו שמשקל זה לא משהו מכוער", נזכרת זבולון, האחות הבכורה. "מעבר לזה, האוכל הוא במרכז אצלנו בבית, הוא הפינוק וגם היה המהות של המפגש המשפחתי".
אלא שלמרות האווירה המקבלת בבית, הדרך לא הייתה קלה בכלל עבור בראונשטיין, האחות האמצעית. "תמיד נחשבתי מלאה, מכיתה ד'", היא משתפת. "כשאני רואה את התמונות היום, אני לא רואה ילדה כזו, אבל ככה החברים גרמו לי להרגיש. פעם אחת בכיתה ט' עשיתי ממש דיאטה, ירדתי 18 קילו ולא ניסיתי יותר. כשהסתכלתי במראה, הבנתי שאני לא כל כך אהבתי את עצמי רזה".
"בכל מריבה שהייתה לי עם מישהו או מישהי, תמיד היו אומרים דברים על המשקל", נזכרת בראונשטיין. "בתקופת הצבא לא הייתי אוכלת ליד אנשים. זה היה מביך אותי והייתי מתחמקת מזה, כי הרגשתי שיבחנו אותי ויסתכלו על איך שאני אוכלת וכמה. גם בתמונות מהצבא אני אפילו לא מלאה. זה הרבה מאוד מה שהסביבה נותנת להרגיש, אהבתי את עצמי אבל היה לי קשה עם הביקורת".
"אין מצב שגלי עושה את זה ואני ולימור לא"
את בעלה הכירה בראונשטיין בשנת 2010. בילוי במסעדות ואכילת ג'אנק פוד היו מתחביביו, והיא הצטרפה. "זה נהיה בילוי שלנו ובהתחלה עליתי במשקל בגלל הרגלי האכילה", היא מספרת. "אחר כך הגיעו שני הריונות, באחרון שבהם, ב-2018, עליתי 20 קילו והגעתי לשיא המשקל שלי. בהריון הראשון הייתה לי סוכרת ובשני כבר תת-פעילות בבלוטת התריס. בסגר הראשון אמרתי לעצמי שאתחיל לעשות עם זה משהו, אבל כשלא רואים תוצאות המוטיבציה דועכת".
"פתאום לא היה לי מה ללבוש", היא נזכרת. "יצא לנו לדבר על זה בינינו, האחיות. גלי החליטה ללכת על זה ובאותו רגע אני ולימור אמרנו שאין מצב שהיא עושה ואנחנו לא. אנחנו בקשר מאוד קרוב, חברות הכי טובות. כמעט יום יום ביחד. אני ולימור גם היינו בהריון וילדנו ביחד לפני שנתיים. היה גם משהו נוח בלהיות שמנה בחברת שמנות, אז רציתי שנעבור גם את השינוי יחד".
באמצע חודש יולי, בעקבות אחותן הקטנה, הגיעו בראונשטיין וזבולון יחד לניתוח אצל פרופ' מחאג'נה. "לימור נכנסה קודם ואני חיכיתי בחדר ההמתנה", היא נזכרת. "היו הרבה פחדים. אני זוכרת שהרדימו אותי, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום ואז נרדמתי. התעוררתי מעורפלת ומיד רציתי לדעת מה עם לימור. לא האמנו שעברנו את הניתוח".
"בהתחלה שאלנו את עצמנו למה עשינו את זה", היא ממשיכה. "אבל מהר מאוד רואים שינוי, כל כמה ימים יש ירידה במשקל וגם אם אין, יש שינויים במבנה הגוף. ההיקפים משתנים והבגדים רחבים יותר. השבועיים הראשונים קשים. בהתחלה אפשר לשתות רק נוזלים ואז לאכול רק מזון טחון, אחר כך מזון רך וכך הלאה".
"עכשיו אני מרגישה את כל הקשיים שהתמודדתי איתם בלי לשים לב", מתארת בראונשטיין את השינוי באורח החיים אחרי שירדה 22 קילו. "קודם דברים מסוימים היו כבדים וקשים, ועכשיו אני קלילה ואנרגטית יותר. הסביבה מפרגנת ואני יודעת שאם לא הייתי עושה את זה ויורדת הייתי עולה עוד. עכשיו, כשאני מסתכלת על אחרים שיש להם עודף משקל, אני חושבת לעצמי - למה הם לא עושים את זה?".
"כל שנה אחד הילדים בגן אומר שאני שמנה, זה טוב"
"אני תמיד נחשבתי השמנה של המשפחה, אפילו במשפחה המורחבת", מצהירה זבולון בשיחתנו. "זה היה עולה בהומור, אבל יושב עליי אחר כך. לא הייתי פחות אהובה או יפה, ובעבודה זה לא היה משנה. פעם אחת היה קטע מצחיק שאימא של אחת הילדות בגן אמרה לה 'הגננת שלך לימור שמנה', והילדה ענתה לה: 'מה פתאום, היא לא שמנה'. כי מבחינתה זו מילת גנאי ואני הגננת שלה שהיא אוהבת".
"כל שנה יש ילד שיוצא לו להגיד שאני שמנה", מספרת זבולון. "אבל אני רואה בזה ערך חינוכי, שיכירו אחת ששמנה וטוב לה. בילדות החברות שלי היו רזות ולא יכולתי ללוות בגדים מאף אחת. לא יכולתי לקנות בגדי ילדים. בכיתה ו' כבר הייתי צריכה לקנות בחנויות נשים, זה היה פחות נעים".
זבולון אומנם התקשתה בלקנות בגדים, אבל בנוגע למערכות יחסים היא מנפצת את המיתוס וטוענת שהמשקל כלל לא הפריע לה. "התחלתי לצאת מגיל 16 ולא הייתה בעיה", סיפרה. "כשלכולן היה חבר, בתיכון ובצבא, גם לי היה. לימים התגרשתי ולהפתעתי גם בדייטים זה לא היה אישיו. זה עולם קשוח, אבל את אומרת את זה בשיחה הראשונית וכשנפגשים הוא דווקא רואה שהשד לא כל כך נורא. אנחנו הרבה יותר שמנות בראש ממה שאנשים רואים".
במהלך שירותה הצבאי בחיל האוויר עלתה זבולון כ-20 קילו. "לאוכל יש משמעות גדולה בחיים שלי, במובן של חוויה טובה ועוטפת", היא מסבירה. "זאת חוויה עבורי, אני אוכלת בתאווה וזה מדבק". עם זאת, היא טוענת שהרגלי האכילה שלה מעולם לא היו חריגים במיוחד: "האמת שאין לי מערכת יחסים עם אוכל, ועד היום אני לא מבינה מה הייתה הבעיה. בא לי להאשים את הגנטיקה כי הייתי אוכלת כמו כולם, אבל החברות היו צוחקות ואומרות לי שמספיק שאעבור ליד מאפיה וכבר אני עולה במשקל".
זבולון הכירה את בעלה לשעבר בצבא, נכנסה להריון ובשלב מאוחר יותר הנישואים הגיעו לסופם. לאחר התנסות בדייטינג היא הרגישה שמיצתה את העולם הזה, והחליטה להביא לעולם ילד נוסף לבדה: "אני חופשייה ובוחרת לעצמי מה לעשות. החלטתי להיכנס להיריון מתרומת זרע ונולדה לי בת. הבן שלי חגג בר מצווה. זו הייתה תקופה של הרבה שינויים בחיים ועליתי במשקל עד ל-110 קילו".
הבחירה שלה בתורם זרע מעניינת. "רציתי לתת לבת שלי אפשרות בחירה", סיפרה. "אני מעדיפה גברים מלאים ורחבים וכנראה שגם הגנים שלי כאלה, אז עבור התרומה בחרתי בגבר רזה". בהמשך ניסתה זבולון להתמודד עם המשקל באמצעות קבוצת תמיכה, אבל הרגישה כלואה.
מעגל התמיכה הכי קרוב שיש
קבוצת התמיכה שדווקא כן סייעה לה היא האחיות. "אני חושבת שברגע שעשינו יחד יצרנו מעגל תמיכה הכי קרוב שיש", אומרת זבולון. "המפגשים שלנו למשל השתנו, עכשיו כששואלים מה כל אחת מביאה אנחנו אומרות אדממה ודברים כאלו. האוכל הפך להיות שולי, החוויה של המפגש יותר חשובה. אנחנו גם עושות יחד הליכות ושופינג".
בעיני זבולון, הקרדיט להצלחת התהליך מגיע במידה רבה לפרופ' מחאג'נה. "הגענו לרופא שרואה אותנו - וכבר רואה תוצאות", היא סיפרה. "הוא חם כזה והרגשנו איתו כמו משפחה. גם קבוצת הפייסבוק 'מיני מעקפים חוכמת ההמונים' הייתה חשובה בתהליך. ראינו נשים שלא יכולות לזוז ופתאום הן דוגמניות, זה לא נתפס במקום שאתה נמצא בו שככה אפשר להיראות, יש שם גם תשובה לכל שאלה".
אילנה, אימן של שלוש האחיות, סבורה היום שהתהליך היה שווה את זה. "הן מרגישות יותר קלות והמון ביטחון", היא מספרת. "עכשיו הן מתעניינות יותר בבגדים ובאיפור וטיפוח. אני גם לא רזה במיוחד אבל ההשמנה קרתה להן אחרי שהן עזבו את הבית ועברו קשיים בחיים. כנראה שהן מצאו פתרון באוכל, כעת אני מקווה שזה יהיה כמו לידה מחדש שתחזק אותן".
אילנה ראתה את הקשיים שלהן בהתמודדות עם המשקל, ובכל זאת היא חששה מאוד מהניתוח. "האחות בבית החולים אמרה לי שהיא לא מקנאה בי", היא נזכרת. "שלוש הבנות שלי נכנסות לניתוח בהרדמה בהפרש של כמה שבועות, כאימא זה כמובן מאוד מלחיץ. הייתי שם לאורך כל הדרך והתפללתי. עכשיו אני בעיקר מקווה רק שירגישו טוב עם עצמן".