לקורונה קורבנות רבים - ואחת מהן היא העירוניות. בכל העולם מדברים על התופעה הגלובאלית של עזיבת הערים הגדולות לטובת הכפר. ערים גדולות בארץ - תל אביב, ירושלים, חיפה, פשוט לא נראות אותו הדבר. האם מדובר במגמה חולפת, והערים יחזרו לגדולתן – או שמי שעזב יישאר בחוץ?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אורי דיין הוא מנכ"ל חברת הייטק שיושבת בשדרות רוטשילד, נשוי ואב לשלושה בדירה נאה במרכז העיר. עד הקורונה, היה כל כך תל אביבי שמבחינתו גם גבעתיים נחשבה לפריפריה. "גדלתי בבאר שבע, עשיתי שם את האוניברסיטה", סיפר דיין. "עברתי לתל אביב ובאמת שהתאהבתי".
"הכרתי את אשתי בתל אביב, כל הזמן ברים, בתי קפה, הבאנו את הילדים בתל אביב", סיפר. "הבאנו כלב תל אביבי. מאוד מאוד נהנינו מחופי הים. אין על תל אביב, אי אפשר להתווכח. ואמרתי לעצמי 'לא משנה מה, את תל אביב אני לא אעזוב' – ואז הגיעה הקורונה".
למזלו, הפרנסה שלו לא נפגעה מהמשבר - אבל העולם מסביב רעד. וכשהמשרד ממילא סגור וכל המשפחה בבית, שוב ושוב התגנבה המחשבה, אולי זה הזמן לעזוב. "אתה סגור בבית עם שלושה ילדים, שהם קטנים, הם צריכים להוציא אנרגיה", סיפר דיין. "בשביל לא להשתגע מכל הסגרים האלה אמרנו: 'אנחנו צריכים לעבור לבית גדול, בכפר'. עכשיו יש לי זמן לקחת את הילד שלי, לעשות איתו סיבוב באופניים. יש לי זמן לשחק איתו כדורגל, ופתאום יש לך יותר זמן לדברים ואתה גם מגלה שהם יותר חשובים".
אסף זמיר, עד לאחרונה שר התיירות, היה סגן ראש עיריית תל אביב, ובה חי את רוב 40 שנותיו. "הייתי מגדיר שהעיר עכשיו היא, מאז שאני חי בה, בשעתה הקשה ביותר", אמר זמיר. "ואם בהתחלה כולם היו אופטימיים שזה זמני ותכף יחזור, אנחנו בשלב השני והיותר מסוכן שאנשים מבינים שזה ארוך טווח. אני אגיד לך מה בטוח - תל אביב ככה לא יכולה לחיות. יש פה בעיה כללית הולכת ומצטברת של דיכאון, של מצב רוח, של מורל. כי הערכים שבגללם שאנשים חיים בערים גדולות בכלל, הם של חופש ואהבה. וכשאין את הדברים האלה לאורך זמן, אז זה קשה מאוד".
במכללה האקדמית תל-חי קרה השנה סוג של פלא - למרות שכל הלימודים מתקיימים בזום, מעולם לא היה מספר רב כל כך של נרשמים למכללה, עד כדי קושי למצוא מגורים לכולם. הם עברו מערים גדולות בארץ לחוויה הכי רחוקה שיש למדינה להציע מחיים עירוניים שנעצרו. וכן - הם מרגישים כאילו גם ברחו מהנגיף עצמו.
גם נטע עזבה את המרכז והגיעה אפילו רחוק יותר - עד קיבוץ אילות. "עבדתי בעיריית תל אביב כרכזת תוכן ותרבות בשכונת פלורנטין", סיפרה. "וגם כעצמאית, הייתי במאית תאטרון. הדבר שהכי אהבתי בתל אביב זה כמובן שתמיד יש לאן ללכת, יש צבעים ברחוב, אנשים, אומנות, יופי, אקלקטיות, שמחה. היה לי מדהים עד שהוציאו אותי לחל"ת. בעצם כל העשייה שקשורה לעולמות תוכן שלי נעצרה. פתאום הרחובות היו ריקים, אז מצד אחד היה בזה קסם - ומצד שני זה גם הרגיש קצת עצוב".
כשפתחה את המייל נתקלה נטע בקול קורא לתפקיד של מנהלת הפקות בתיאטרון אלעד בערבה הדרומית. לקח לה כמה דקות כדי להבין - זאת הכתובת הבאה שלה. "באתי לכאן כי זו איזושהי הזדמנות גם לעשות שינוי", סיפרה. "ובתור מישהי שמתעסקת ביצירה, המרחבים פה של המדבר ושל הרי אדום, מאפשרים איזושהי ראייה אומנותית שמתחילה פרק חדש בחיים, במקום חדש".
יש מי שרואה בחולשה של הערים הגדולות הזדמנות ברמה לאומית. דורון לביא, פרופסור לכלכלה ממכללת תל חי, מדבר על הזדמנות שלא תחזור: "בסך הכול הצפיפות במרכז היא דבר שלילי", הסביר פרופ' לביא. "היא לא נותנת לנו את המענה של פיזור אוכלוסייה, של שוויון חברתי. עכשיו ממשלת ישראל, תפקידה להיות גם אחראית על הדרך שבה האוכלוסייה יכולה להגיע לצפון על ידי הורדת החסמים, שיפור תשתיות של תקשורת, של תחבורה. אם הממשלה תוריד את החסם הזה, והיא תפתח את הפתח לאוכלוסייה להגיע - אנחנו נגמור את הקורונה הזאת ואנחנו נצא מחוזקים".
במובן מסוים העם כבר הכריע מזמן - רוב האנשים רוצים לחיות בערים הגדולות, רצוי במרכז הארץ. הקרבה למרכז העניינים, המגוון, היכולת לקנות משלושה סופמרקטים שונים במרחק הליכה, או נסיעה קצרצרה מהבית. כל הדברים האלה לא יעלמו, ולכן הערים, יש להניח, עוד יחזרו לגדולתן. מצד שני, הכלל הידוע הוא, שמי שכבר עוזב את העיר הגדולה - לרוב לא חוזר.