בבניין משרדים בלב תל אביב הקימו בשבוע שעבר סט צילומים שכולל כיסא אחד, מצלמה אחת ושלושה פנסים. מאחוריו, אחד המיזמים השאפתניים בתקופה הזאת: פרויקט "עדויות מחדל הקורונה" של ארגון "הברית הישראלית", שפתח אתר אינטרנט מיוחד לסיפורים מכל תחומי החיים.
לעדכונים נוספים ושליחת שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הפרויקט מבקש לתת קול לאלו שמתקשים להגיע לכותרות. כשיושב קבינט הקורונה ומקבל החלטות, השרים לא יודעים מה ההשפעה בקצה על האזרח. הסיפורים נשמעים לכאורה אקלקטיים, לא קשורים. אבל הפרויקט הזה בא לאגד אותם. להזכיר: זה לא סתם אוסף של אירועים מקריים.
אחד מהסיפורים במיזם שייך ליוסי יהושע, בעל חנות לשמלות ערב, שמוכר ביגוד לאירועים מזה 30 שנה. אחרי שני סגרים, הוא במצב אבסורדי לחלוטין. לפני כשבועיים, כשהתקבלה ההחלטה לפתוח את חנויות הרחוב, קיבל אישור לחזור לעסק – אבל אף לקוח לא נכנס. "שבועיים אני בא לפה מהשעה 10:00 ועד 18:00, ויושב פה ולא עושה כלום", אמר יוסי. "קיבלנו אישור לפתוח, אבל בשביל מה? אין אירועים, אין כלום. הלקוח האחרון שנכנס לפה זה בערך לפני 3 חודשים".
"להגיד לך את האמת? אני לא רוצה מהמדינה הזאת כלום, שום דבר", מוסיף יהושע בייאוש. "אני סוגר פה הכול, מוכר כל מה שיש לי בארץ ועוזב, אני מבטיח. לא רוצה להישאר פה. התחלתי כבר לבדוק שתי מדינות, ארה"ב או טורקיה, שם אני יכול לעבוד. בטורקיה כל הענף פתוח בוא תראה איך האנשים עובדים. אין לי מה לעשות פה, מה אני אעשה במדינה הזאת. מתי יהיה חיסון, באפריל? במאי? אני לא אשרוד את זה".
כך, יוסי בן ה-50, סבא לנכדים, פשוט תקוע. קודם כל – עם סחורה בשווי יותר מחצי מיליון שקל. הוא מקבל 4,900 שקל לחודש, פיצויי קורונה מהמדינה. זה אמור להספיק למזון, חשבונות, קניות, לכל הוצאות הבית. את המשכנתא הוא הקפיא, שרף את כל החסכונות שלו. "אני לא יודע מה לעשות, אני לוקח הלוואות מהבנקים. אני מבקש עזרה מאבא שלי – אין לי ברירה", סיפר.
משתתפת נוספת בפרויקט היא יעל שרף מגבעתיים, שסובלת מניוון בעמוד השדרה כתוצאה ממנו הפעולות הפשוטות והיום-יומיות ביותר הפכו לקשות מנשוא עבורה. הדבר היחיד שעוזר לה הם טיפולי הידרותרפיה – אותם סגרו כבר בחודש מרץ. "עוד שבוע עבר, ועוד שבוע, היו לי בקושי 3 שעות תפקוד ביום. זה הגיע לדלקות מאוד חריפות, עמוד השדרה לא עמד בעומס הזה".
רק בחודש האחרון נתנה הממשלה סוף סוף אישור לטיפולי הידרותרפיה, אבל עבור יעל זה כבר מאוחר. בהיעדר רצף טיפולי, גם לתת אוכל לכלב הפכה לפעולה ארוכה וממש מייסרת. והכי מתסכלת, היא אומרת, שברור לכולם – לו קרוב של שר היה זקוק לטיפול, הטיפולים הללו היו נפתחים הרבה קודם.
בפרויקט השתתפה גם אפרת, עובדת סוציאלית מתל אביב שדווקא בזמנים האלה יכולה לעזור לאנשים – אלא שהמרכז בו עבדה נסגר. וגם אילנית ברקת, שאימה נפטרה מקורונה מבלי שבני המשפחה יכלו לפגוש אותה: "בן אדם בן 79, חולה קורונה, לא יכול להישאר לבד". אליהם הצטרף אלעד מוקדס, יוצר קולנוע ומרצה שנאלץ לחזור לגור אצל ההורים.
"בהשוואה בין-לאומית הדבר היחיד שמדינת ישראל מובילה בו זה כמות ומהירות ההגבלות על הציבור", אמר שי כהן, מנכ"ל "הברית הישראלית" שיזמה את הפרויקט. "בכל מישור אחר אנחנו נופלים – בסיוע, בתמיכה, ובניהול שירות ציבורי ההתנהלות היא שערורייתית. כדי לתקן אותה, חייבים להוציא את הדברים לאור, עדות אחר עדות".
השנה הזאת הרסה חיים, עבודה, קשרים חברתיים, את תרבות הפנאי ואת השפיות של כולנו. הסיפורים האישיים בפרויקט הזה שונים זה מזה, אבל לכל הדוברים משותף דבר אחד - הייאוש. כולם ויתרו מזמן על הניסיון להבין את ההיגיון בקבלת ההחלטות של הממשלה.