נדיה וסניה (שמעון) אפשטיין, שניהם בשנות ה-70 לחייהם, היו נשואים במשך 55 שנים. אתמול (שלישי) נכנס הבעל לבית החולים שבו הייתה מאושפזת אישתו החולה הסופנית, ירה בה למוות - והתאבד. בתם ריטה ואטאשצ'וק, סיפרה ל-N12 שאביה לא אמר לה שום דבר מיוחד כשנפרדו בפעם האחרונה, וכי למדה על האסון המשפחתי מכלי התקשורת. "אבא אמר לי 'אם היא תמות אני לא יכול להיות יום בלעדיה בכלל. אמא חשובה לי יותר מהכול'", הוסיפה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני לא כועסת על אבא, הוא רק רצה לפטור את אמא מהסבל שעברה", שיתפה הבת בעצב. "אבא ואמא היו זוג מאוהב, כאב לאבא לראות את אמא במצב הזה. אמא קיבלה שבץ בנוסף לסרטן בסופ"ש, זה החמיר את מצבה", הוסיפה ופרצה בבכי. "אף אחד לא רוצה להיות במצב כזה. בגלל השבץ היא לא יכלה לקבל טיפול כימו, זהו זה היה הסוף".
ריטה סיפרה שהיא ביקרה את אימה אתמול החל משעות הבוקר: "הייתי לידה כל הזמן. ואז אחר הצוהריים הגיע אבא, חפפתי אותו על מה טיפלתי, מה עוד צריך לעשות עם הצוות. אבא לא נפרד ממני בצורה מסוימת - כאילו שמחר ניפגש שוב. הכול היה תקין ורגיל מצידו. רק אמר 'אין לי כוח, אין לי כוח, תטפלי את אני לא יודע'. אמרתי יום לפני המקרה לעובדת סוציאלית שאבא זקוק לעזרה, היא הבטיחה שתדבר איתו".
"אחרי שחזרתי מהבית חולים כאב לי הראש, לקחתי כדור והלכתי לישון", סיפרה ריטה. "שמתי טלפון על שקט. ראיתי שבעלי חזר הביתה ושהבת שלי מתקשרת, בדרך כלל היא לא מתקשרת כי היא חירשת. ואז ראיתי שהיא שלחה ידיעה על המקרה, ככה גילינו. דרך התקשורת. המשטרה לא הספיקה להודיע לנו קודם. הם היו זוג מאוהב. היו חולים אחד על השני, ממש ככה".
"אבא תמיד דאג לאמא, לא רצה שהיא תסבול, הוא עבד כמהנדס בניין עד לא מזמן, ויצא לפנסיה בסוף ספטמבר. הם היו נשואים 55 שנה. אני לא יודעת איך אני הייתי מתנהגת במצב כזה, אמא סבלה והוא פשוט פטר אותה מכל הסבל. אבל בצורה כזאת עם היריות זה כן פוגע בי. אני מנסה לא לחשוב על זה. אמא לא דיברה הרבה על הרצון למות, לא אמרה שאם תהיה חולת סופנית אז היא תרצה למות. אבא נשבר פשוט מכל המראות שהוא ראה. זה לא קל לראות את אמא במצב הזה, כולה סימנים כחולים. והיא לא יכולה לדבר. הכי גרוע שהיא לא יכלה לדבר".
חקירת המשטרה מתמקדת בשאלה אם מדובר ביוזמה של הבעל בלבד – או במהלך שתוכנן על ידי שני בני הזוג. במשטרה אספו את הטלפונים של השניים כדי לנסות ולדלות מידע שיעיד על כוונה כלשהי. במקביל, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים משוחחים עם הצוות שהיה עד לירי ועם המטופלים, שאחד מהם גם נפצע קל, כדי לסייע להם להתמודד עם הטראומה.