מי שיצפה ביונתן משה, חייל בודד בשריון, מתרגל יחד עם חבריו לגדוד 74 נוהל "פרש טורקי" לטיפול בחדירה לא יבחין במשהו יוצא דופן. הוא מתמרן לנקודה, רץ עם הנשק, מנטרל את החשוד שחצה לשטח ישראל ומעניק טיפול ראשוני לפצועים. אבל כשמסתיים התרגיל והוא מוריד את הקסדה, משהו לא מסתדר. על הראש הוא חובש כיפה שחורה, אבל למרות האיסור ההלכתי כמעט כל חלק בגופו מקועקע.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"יש לי 59 קעקועים, אלה זיכרונות על הגוף שלי", הוא מסביר. "כל קעקוע שלי מספר הרבה. בהתחלה עשיתי קעקוע של אריה, חיה מטורפת שתילחם על כל מה שיקר לה. אחר כך עשיתי קעקוע של יונה - חיה חופשית שנמצאת למעלה בשמיים. אף אחד לא אומר לה מה לעשות ואיך לחיות".
"הייתי זורק אבנים על חיילים"
הסיפור של יונתן מתחיל בשכונת מאה שערים. שם הוא גדל, כבן בכור מבין שישה אחים, במשפחה של חוזרים בתשובה השייכת לחסידות גור המסוגרת והקיצונית. חמש שנים אחרי, הוא חוזר לסביבת מגוריו בחשש רב. למרות הזמן שעבר, עדיין לא קל לו.
"אתה יודע רק דבר אחד - תפילה, בית כנסת וגמרא", הוא מספר על החיים כחרדי. "אתה לא יודע שום דבר אחר. אין לך טלפון, אין עיתונים, אין עולם חיצוני ואין לך מושג מה קורה בחוץ. ביום הראשון שראיתי קניון לא האמנתי שבאמת קיים דבר כזה. הופתעתי שאנשים הולכים לבניין וקונים דברים".
"מפחיד אותי להיות במקום הזה", מודה יונתן. "כל אחד ואחד שעובר פה זה אני לפני חמש שנים. אם היה מגיע חייל במדים כמוני הייתי צועק לו דברים שלא צריך לצעוק וזורק עליו אבנים כי הוא האויב שלנו. היינו יוצאים כל שבת להפגנות למחות על הכבוד של הקב"ה - בגלל שהחילונים מחללים את השבת לא יבוא משיח. אתה צועק 'שיקסע, נבלות' וזורק אבנים פעם אחר פעם".
כשהוא מתקרב לכניסה לשכונה בה גדל, יונתן נעצר במקום. הוא זוכר היטב את הרחוב החרדי ובעיקר מה עלול לקרות - אפילו אם לא ניכנס לתוך מאה שערים ונסתובב רק בשכונת גאולה הסמוכה. "אתה בא להתגרות, למה אתה שם כיפה?", מטיח בו אחד התושבים ויונתן משיב בפשטות: "זה אני, הייתי חרדי. גרתי בשכונה שאתה גר בה".
במקום מתעוררת המולה. "אלה מהטלוויזיה רבותיי, הם לא חרדים - חרטא", צועק עובר אורח. יונתן מחליט לעזוב. "זה לא מקום קל", הוא אומר. "אני רואה את האנשים התמימים האלה שחיים בכלא שאני חייתי בו".
את הרגע בו החלה להתערער אמונתו בדת הוא זוכר היטב: "יום אחד זרקנו אבנים ברחוב ועברה אישה מבוגרת. פגעה בה אבן, והיא הביטה בנו ואמרה: 'למה אתם עושים לי את זה?'. אמרתי לעצמי שהיא צודקת. למה פגעתי בה? מה היא עשתה לי רע? עד היום זה לא יוצא לי מהראש. כאן החלה נקודת השבירה, והיא רק הלכה והתעצמה".
"לא רציתי לחיות, שרטתי את עצמי"
הספקות של יונתן ביחס לאורח החיים החרדי הלכו והתעצמו. בבית שמרו על משמעת נוקשה, וכל סטייה ממשטר הלימודים והתפילות גררה עונשים כבדים. בהתחלה עוד ניסה להסתיר את מחשבות הכפירה, אבל לבסוף אזר אומץ וגזר את הפאות. מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.
בגיל 15 בלבד, נאלץ יונתן לעזוב את הבית. הקשר עם הוריו נותק לחלוטין והוא מצא את עצמו לבד. בלית ברירה, הוא עבר להתגורר ביער - רעד מקור בלילות ובכה בימים. "חצי שנה שרדתי כאן", הוא משתף. "גנבתי אוכל או נכנסתי לפחי אשפה לחפש שאריות. מצאתי שמיכה, לקחתי אותה איתי והתכסיתי בה. היה לי קר והייתי חולה. מצאתי מבנה קטן ביער, מקום סגור, וחיכיתי שהזמן יעבור. הייתה תקופה שלא רציתי לחיות. לא היה לי למה, לא היה בשביל מה לקום בבוקר ובשביל מה ללכת לישון, לא היה לי כלום".
בשלב הזה הסיפור של יונתן רק הלך והסתבך. אדם שמצא אותו ביער החליט לקחת אותו תחת חסותו וביקש ממנו בתמורה רק להעביר תיקים ממקום למקום. בהמשך, כשיונתן גילה שמדובר בסמים, הוא עזב ועבר לרחוב. הוא ישן באתרי בנייה על ספסלים, התחבר לאנשים הלא נכונים והפך בעצמו לנרקומן.
"הסמים היו הישועה שלי", הוא מתאר. "ברגע שהמזרק נכנס לווריד והחומר נכנס לגוף, אתה לא בעולם הזה. לא היה לי כסף אז כדי להשיג את הסמים עשיתי דברים שאני מתחרט עליהם כל רגע ורגע, בין אם זה לגנוב מאנשים מבוגרים ברחוב ובין אם לקחת את המנה לאדם שצריך אותה. זו התקופה הכי שחורה בחיים שלי. הלכתי כמו שלד ברחוב, הזעתי גם בקור מטורף ורעדתי. שרטתי את עצמי בכל חלק בגוף. עד היום אני מתעורר מזה בלילה".
מילד נטוש ללוחם במסייעת
יונתן הבין שהוא חייב להיגמל וסימן את הצבא כדרך היחידה לצאת מהמעגל ההרסני אליו נכנס. "רציתי להתקדם בחיים ולהגיע לצבא, להשתנות", הוא מסביר. "הצבא במקום בו גדלתי היה הדבר הכי אסור, אבל פתאום ראיתי חיילים ברחוב והם לא היו מפלצות. החייל עם הנשק לא ירה בי ולא פגע בי, הוא ילד כמוני".
למרות שהיה לו פטור משירות צבאי, הוא לא ויתר. במשך ימים הוא ישב בכניסה ללשכת הגיוס עד שהסכימו לתת לו צ'אנס ושלחו אותו למכינה הקדם צבאית "ניצוץ", שם הוא למד הכול מההתחלה - איך מתנהגים בחברה, איך שולטים בכעסים, איך אפשר להפוך מילד נטוש לחייל, ללוחם ולסרס"פ של המסייעת.
החסכים החברתיים של יונתן איימו לא פעם לסבך אותו בעימותים בצבא. "הוא יכול היה לריב עם משהו שבכיר ממנו בארבע או חמש דרגות", מעידים חבריו לגדוד. "בהכשרה היו לנו כמה מקרי קיצון שבהם הצלנו אותו. עשה לו טוב להיכנס לתפקיד עם אחריות, כי כשלקחו ממנו אותה היה בלאגן. היו כמה פעמים שהיינו קרובים לפיצוץ".
"הצבא שינה אותי ב-180 מעלות", מודה יונתן. "יוני של היום הוא בן אדם אחר לגמרי. אני אומר לאנשים מה לעשות, לוקח אוכל ודואג לחיילים שלי. אני, שלא היה לי מה לאכול וחיפשתי בפחים, מאכיל היום לוחמים ששומרים על המדינה. אין דבר יותר מושלם מזה".
"אימא, אני אוהב אותך"
גם התפקיד המשמעותי שהוא ממלא והחלומות על קריירה צבאית לא משכיחים את געגועיו של יונתן לאימו ולאחרונה הוא קעקע על כף ידו את הכתובת "אימא אני אוהב אותך". "לא דיברתי עם המשפחה כבר שנתיים", הוא משתף. "אני מתגעגע, יש לי הרגשה שאם אימא שלי הייתה פה היא הייתה מחבקת אותי. אני צריך את זה אבל זה מופרך, זה לא יקרה. אני אמנם כבר לא הילד שלה, אבל היא עדיין אימא שלי".
יונתן עוד לא מוותר על התקווה שיום אחד הוא יקבל את החיבוק שהוא כל כך צריך. גם הכיפה עדיין על הראש. למרות שכבר מזמן הוא לא דתי, היא חלק ממנו. הדרך שלו לשיקום עוד ארוכה, אבל הוא מרגיש שהוא בכיוון הנכון, מספיק חזק ושייך לספר את הסיפור שלו. "אני רוצה שהילד הכי קטן, העבריין הפשוט, יצפה בכתבה הזאת ויגיד 'אני יכול, אני מסוגל'", הוא מדגיש. "בתורה כתוב 'כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם מלא'. אם אציל אדם אחד, אני את שלי עשיתי".