שלושה עשורים שבהם לובש אני את מדי צה"ל. שלושה עשורים שבהם ידעה מדינת ישראל אתגרים בטחוניים מקרוב ומרחוק, ואני איתה. שלושה עשורים שבהם סיפור ההגנה על מדינת ישראל שזור עמוק בתוך סיפור חיי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בראשית הדרך, כמפקד טנק בלבנון. התחושות ערב היציאה למשימת המארב הראשונה עוד מהדהדות בי – אני מבין שזה הדבר האמיתי אליו התכוננתי. אני זוכר את המוטיבציה ואת תחושת האחריות, את תהליך ההכנות הקפדני, אך יותר מהכל, אני זוכר את צוות הטנק שלי. האנשים שהם חלק ממני וכנראה שתמיד יהיו. החוויות מהתקופה הזו פוקדות אותי בכל פעם שאני חולף על פני נופי הצפון אשר יופיים לא מתעתע בי – אתגרים מבצעיים, חברויות שנרקמו וחברים שלדאבון הלב, לא חזרו.
בהמשך, כמפקד אוגדה 36. ערב הכניסה למבצע "צוק איתן". ערב שישי קצת אחר – בגדי השבת אשר התחלפו במדי קרב ואפודים, ריח הבישולים התחלף גם הוא בריח הפגזים המלווים את כניסת כוחות האוגדה, אך הרוח השורה עלינו היא אותה הרוח – רוח של אחדות, של רעות אשר הן הראשונות בחשיבותן. לצד רוח זו עוצמה אנושית חזקה – מפקדים וחיילים מחוייבים, דרוכים ונכונים להגן על הבית. חלקם לצערי, כבר אינם עימנו. אך אני זוכר כל אחד מהם, את סיפור חייו ואת סיפור נפילתו והם מפעמים בי ונוכחים בחיי כאילו זה עתה נפרדתי מהם.
בכל אותם שלושה עשורים קולה של הצפירה גורם לגופי להתכווץ ולהימתח בעת ובעונה אחת. היום המיוחד הזה, הוא יום של זיכרון ושתיקה, יום של סיפורים וחוויות, יום של כאב וגעגוע. יום של שמות ומשפחות.
ביום המיוחד הזה, אני זוכר את כולם ביחד ואת כל אחד מהן בפני עצמו – אני זוכר את האופן שבו נפילתם עיצבה את חיי ואת החותם שהם הותירו בי. לכל אחד מהם יש חלק מהאדם והמפקד שאני היום.
ביום המיוחד הזה, יודע אני כי נפילתם לא הייתה לשווא. כמיהתנו לעצמאות תבעה מחיר כבד של חיים צעירים, חלומות שנגדעו ועתיד שלא התממש. בזכותם אנו חיים כאן היום. בזכותם מדינת ישראל היא מדינה חזקה, מובילה ומאוחדת.
השנה, לא אפקוד בגופי את קברי חבריי, פקודיי ומפקדי, לא אבקר את משפחותיהם שהם כבר חלק ממשפחתי שלי. אך ביום הזה, כמו בכל בשנה, ארגיש כל אחד מהם בגופי, אחבקם אל ליבי ואזכור את גבורתם ותרומתם להבטחת קיומנו כעם יהודי בארץ ישראל. יהי זכרם ברוך.