איך לנהל את משבר הקורונה מבלי להרוס את הכלכלה? בצל המצב הכלכלי החמור ונתוני האבטלה הגואים בישראל שנגרמו בשל ההחלטה להטיל סגר על האוכלוסייה כדי לעצור את התפשטות הנגיף, מציעים שלושה פרופסורים ישראלים מודל אחר. המחקר שלהם, שממצאיו מתפרסמים לראשונה ב-N12, מראה כי ניתן לנקוט בצעדים מחמירים פחות, כמו ריחוק פיזי ככל האפשר תוך המשך עבודה, בידוד חולים והנחיות מחמירות יותר עבור האוכלוסייה בסיכון גבוה - שמייתרים את הצורך בסגר כללי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
השאלה הבסיסית שהם מעלים היא אם צריך להטיל סגר על כל האוכלוסייה, או שזה צעד שמבצעות ממשלות מאוחר מדי כשהמגיפה כבר התפשטה. ואם כבר הוטל סגר, האם הנתונים בפועל תומכים בהמשך צעדים מחמירים החונקים את הפעילות הכלכלית או שמדובר בהחמרה מיותרת של מקבלי ההחלטות?
אנשי משרד הבריאות ומקבלי ההחלטות מדגישים כל העת שמטרת הסגר היא "לשטח את העקומה", כלומר לגרום לכך שהעומס על בתי החולים לא יעבור את כמות המיטות הקיימות במדינה. במקרה של הקורונה, אותו עומס נמדד במספר המיטות בטיפול נמרץ עם מכשירי הנשמה מיוחדים.
פרופ' דודי גרשון ופרופ' אלכסנדר ליפטון מהפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, שניהם אנשי פיננסים ופינטק ידועים, ופרופ' חגי לוין מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית והדסה ואחד האפידמיולוגים המובילים בישראל, בנו מודל מפורט לחישוב צריכת מיטות טיפול נמרץ וחדרי אשפוז בבתי חולים.
המודל מתייחס לכל שלבי המחלה ומפריד בין אוכלוסיות שונות למשל על פי הפגיעות שלהן למחלה, מאפיינים התנהגותיים, צפיפות מגורים וכו'. המודל מחשב את מהירות ההידבקות באוכלוסיות השונות, התפוסה הכוללת בבתי החולים ומספר החולים בטיפול נמרץ. הוא מגלם בתוכו נתוני אמת ממחקרים חדשים על הקורונה שהתפרסמו לאחרונה במספר מדינות.
על פי המחקר, אם ישראל תנקוט בצעדים לצמצום ההתפשטות שאינם סגר כדוגמת ריחוק פיזי ככל האפשר תוך המשך עבודה, בידוד חולים ומגעים הדוקים, שמירה על היגיינה אישית לרבות שימוש במסיכות וצעדים מחמירים יותר עבור האוכלוסייה בסיכון גבוה אז לא יהיה צורך בסגר על כלל האוכלוסייה.
בדיקות תכופות הן יתרון עצום שמאפשר לקיחת שולי ביטחון רחבים אפילו יותר, אך הנחת המודל היא שיש מגבלות על היקף הבדיקות. אחת המסקנות מהמודל היא שבמדינות שבהן מספר מיטות טיפול נמרץ עבור חולי קורונה גדול מכ-60 מיטות למיליון תושבים, אפשר להימנע מסגר ואילו כאשר מספר המיטות בטיפול נמרץ הוא פחות מכ-60, אז ניתן להורות על סגר זמני של האוכלוסייה בסיכון גבוה. בכל מקרה, הכלכלה תמשיך להתקיים ללא מעצורים.
"המשמעות היא שהסגר היה מיותר"
כשמזינים למודל את הנתונים של ישראל מתגלה שגם לפי ההנחות הגרועות ביותר, ללא סגר, יהיה צורך בלא יותר מ-600 מיטות בטיפול נמרץ עבור חולי קורונה. על פי פרסומים שונים, בישראל היו לפני המשבר כ-2,000 מיטות לטיפול נמרץ וכעת יש כ-3,000.
המשמעות היא שהסגר היה מיותר ובוודאי שאין כל צורך להמשיך במדיניות הזאת. במקום זאת, ניתן להסתפק במדיניות שקולה ואחראית המאפשרת לחיים להימשך, תוך צמצום המגעים ההדוקים והסיכון להדבקה - בעיקר בקרב אוכלוסיות בסיכון.
בחינת תוצאות המודל על מדינות כמו שוודיה, סינגפור, טייוואן ודרום קוריאה מראה שבכל המדינות האלו לא הונהג סגר ומערכת הבריאות לא התקרבה לקצה היכולת, למרות שבכולן מספר מיטות הטיפול נמרץ למיליון תושבים קטן מאשר בישראל.
הוכחה נוספת לטענת עורכי המחקרי היא, שעל פי מכון גרטנר קצב ההדבקה בישראל שהיה גבוה כשהמחלה פרצה (מקדם ההידבקות עמד על 3.0 ב-9 במרץ) ירד דרמטית בעקבות המודעות למחלה בקרב התושבים והזהירות שנקטו מרבית האנשים עוד לפני תחילת הסגר (דווח כי מקדם ההידבקות ירד ל-1.3 ב-22 במרץ).
מאז תחילת הסגר הירידה בקצב ההדבקה התמתנה מאוד וככל הנראה אינה קשורה בסגר עצמו, אלא בצעדים המשמעותיים האחרים ובעיקר שינוי התנהגות האוכלוסייה. ומה עם מדינות כמו איטליה, ספרד וארה"ב שבהן הונהג סגר כללי ולמרות זאת היו בהן אלפי מתים?
יש לכך הסבר כפול: ראשית, מספר המתים משפעת עונתית במדינות אלו הוא גבוה, בין היתר בשל הרכב האוכלוסייה, ושנית, כאשר הונהג הסגר ככל הנראה מספר הנדבקים כבר היה עצום ולפני כן לא ננקטו צעדים פחות מחמירים שהיו יכולים לצמצם משמעותית את מקדם ההידבקות.
הפרופסורים גרשון, לוין וליפטון קוראים לבחינה שיטתית של מקרי המוות שנגרמים על ידי צעדי הסגר, בטווח הקצר והארוך. בחינה שכזאת עשויה להראות שגם מבחינה בריאותית גרידא, הגידול במקרי מוות הקשורים לסגר עשוי להיות רב ממספר מקרי המוות הקשורים לקורונה.
הם מסכמים ומדגישים כי לצורך קבלת החלטות מושכלת בבריאות הציבור יש לקבוע את הפרמטרים לקבלת החלטות, לבחון אותם על סמך נתוני אמת, לפרסמם לציבור בזמן אמת ולנקוט במדיניות מבוססת ראיות.