ככל שחולפות השנים דור שורדי השואה הולך ומתמעט, והשנה גם נגיף הקורונה גבה מחיר כבד מניצולי השואה. בשיחה עם N12 סיפרה מרים בית תלמי, ניצולת שואה בת 85 המתגוררת כיום בקיבוץ זיקים שבעוטף עזה, על זיכרונותיה האחרונים מהוריה שאת שניהם איבדה בשואה - ועל ההתמודדות העכשווית עם המגפה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מרים בית תלמי נולדה בגרמניה להורים שהיגרו מפולין. "ההורים שלי היו מאוד עניים", סיפרה. "אבא שלי יעקב שפירו ז"ל היה רוכל שסחר בשווקים ואימא נשארה בבית איתי ועם אחי הגדול, שהיה מאוד חולה תמיד. הזיכרון הראשון שלי הוא מליל הבדולח. כמה ימים לאחר הפרעות פרצו אלינו הביתה באמצע הלילה, שברו את דלת העץ, הקצינים הגרמנים עלו במדרגות לחדר ההורים וחצו את החדר שלנו, הילדים".
"אימא שלי הורתה לנו להסתתר מתחת למיטות ואני ראיתי רק את המגפיים השחורים של הנאצים", נזכרה מרים. "הם הוציאו את אבא שלי מהמיטה וצעקו 'יודן ראוס' (יהודים החוצה). אני זוכרת את המראה והצליל של המגפיים השחורים, הם לקחו את אבא שלי למחנה דכאו ומאז לא ראיתי אותו יותר. צלילי הצעקות ורמיסת המגפיים שלהם במדרגות צילקו אותי ונשארו איתי זמן רב, גם היום כשאני מספרת על היום ההוא אני מתרגשת".
ההשפלה במשטרה, ההברחה - והמעצר
הזיכרון האחרון מאימא של מרים, רייזלה ורשבסקי-שפירו ז"ל, נחקק ביום שלאחר מכן. "בבוקר אימא לקחה אותי למשטרה השכונתית כדי לשאול לאן לקחו את אבי, אני הייתי אז בת שלוש וחצי והשוטר הגרמני היה נראה בעיניי ענק. הוא צעק על אימא שלי: 'מה את עושה יהודיה מלוכלכת?'. אני זוכרת את מה שאימא שלי לבשה, היא בכתה ואני זוכרת את הדמעות שלה. אבל אני לא זוכרת את הפנים שלה".
לאחר האירוע, הצליחה האם להבריח את מרים ושני אחיה ברכבת להולנד. "אחותי שהייתה אז בת תשע וחצי הפכה להיות כמו אימא של אחי החולה ושלי. בדרך נעצרנו לארבעה חודשים ולבסוף הגענו לבית היתומים העירוני באמסטרדם".
"מאז הייתי לבד בעולם"
לקראת סוף המלחמה, הנאצים הגיעו לבית היתומים שבו שהתה מרים עם אחיה: "חסידת אומות עולם הצילה אותנו לפני שהגרמנים הספיקו להגיע, העלתה אותנו הילדים על אוניה ומשם ברחנו ללונדון. בדרך התקבלה ההודעה שהסתיימה המלחמה. בסוף מסע של שישה ימים בצפיפות יחד עם עוד 250 בני אדם, הגענו לבית הילדים בלונדון. מאז הייתי לבד בעולם ובוודאי לא ראיתי את הוריי יותר".
במהלך השנים התחקתה מרים אחר מה שעלה בגורל הוריה: "מצאתי תיעוד שלפיו אימא שלי הגיעה לגטו לודג', אבי נשלח לאושוויץ ולאחר מכן למחנה דכאו, לחפור מנהרות לטנקים ולמטוסים של הגרמנים ושם רצחו אותם. בתעודת הפטירה שלו מדכאו כתוב שחור על גבי לבן: 'עזב את המחנה, הסיבה: מוות'".
בבית היתומים המשיכו התמונות מהפרידה מן ההורים ללוות את מרים: "במרתף של בית הילדים הייתי בטראומה נוראית: התעוררתי באמצע הלילה בצעקות והמשכתי לשמוע את צליל המגפיים השחורים".
"הצילו את חיי, לא יכולה להרשות לעצמי ליפול"
בגיל 11 הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר' ואיתה עלתה ארצה בשנת 1955. "אני מתגוררת בקיבוץ זיקים, קיבוץ טוב וחם שעוטף אותי", היא סיפרה. "בשנה שעברה חזרתי להולנד וראיתי את בית היתומים והמקומות בהם הייתי, זה גרם לי לטראומה נוראית ונהייתי חולה. כשהחלמתי אמרתי לעצמי: 'מה שהיה היה, ועכשיו זה עכשיו'. אני אישה מאוד פעילה וגם בגילי עדיין עובדת כמתרגמת ועושה פעילויות רבות, מה שמסייע לי להתמודד".
המצב הנוכחי מביא עימו אתגרים חדשים, אך בית תלמי שומרת על גישה חיובית: "עם מגפת הקורונה אני מתמודדת באופטימיות ואני שמחה שאני בריאה. גם כאשר אני חשה בדידות או געגועים, הילדים והנכדים שלי דואגים לדבר איתי, אני מטלפנת לחברים, יוצאת למרפסת ורואה אנשים. אמרתי לעצמי: מישהו הציל את חיי פעם אחת, אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול שוב".
אורלי סיון, מנכ"לית עמותת 'אביב לניצולי השואה' שמסייעת למרים, מסרה: "גם היום בישראל עדיין ישנם אלפי ניצולי שואה בישראל שטרם מיצו את מכלול זכויותיהם ואנו נמצאים במרוץ נגד הזמן כדי לסייע לכל אחד מהם לממש את זכויותיו. מטרתה של עמותת 'אביב לניצולי השואה' היא שכל ניצול שואה יחיה בכבוד וברווחה ויקבל את מלוא הזכויות המגיעות לו על פי חוק וללא כל תשלום. הסיוע במיצוי זכויות משנה חיים ולעיתים הזכויות יכולות להוות את ההבדל בין חיים בעוני לחיים בכבוד. אנחנו קוראים לכל ניצולי השואה ובני משפחותיהם לפנות לעמותת אביב לניצולי השואה עוד היום: 5711*. הסיוע כולו ניתן במקצועיות, באהבה וללא תשלום".