יש דברים שרציתי לשאול: במסגרת פרויקט מיוחד של N12 ומשרד הביטחון ליום הזיכרון, הורים ואחים שכולים התיישבו זה מול זה בשיחת זום, ושאלו האחד את השני על הרגשות והמחשבות שלהם - בעקבות נפילת יקירם המשותף.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סמל ראשון אביחי דנוך ז"ל שירת בחטיבת גולני ונפל בקרב בלבנון בשנת 1994. אביו, אברהם דנוך בן 81 מאשקלון, ואחותו, אריאלה ברגהש בת 55 מירושלים, ראיינו זה את זו:
אברהם פתח ושאל את אריאלה: "בתי היקרה, יש פער של עשר שנים בינך לבין אחיך אביחי, השם יקום דמו. ספרי לי מה את זוכרת מהיום שבו נולד?"
"הייתי מספיק גדולה כדי להבין שאמא בדרכה ללדת וזה היה מרגש", השיבה אריאלה. "ידעתי שיהיה לי אח או אחות, אבל גם דאגתי לאמא שלא יקרה לה כלום במהלך הלידה ושהתינוק יוולד בריא. כשאמא חזרה יחד עם אביחי - נהיה אור בבית, משהו שמילא אותנו בתחושת סיפוק.
"הוא נולד בשנת 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים שזעזעה את הבית שלנו - ופתאום מגיע תינוק שנותן אור ושמחה. אמא נתנה לי לטייל עם אביחי בעגלה, לקחתי אותו לגינה ושרתי לו שירים שהמצאתי. הייתי כמו אמא קטנה לילד הזה".
אריאלה שאלה את אביה: "אבא יקירי, לתינוק הרך קראנו אביחי, אבל שמו השני הוא 'שמעיה'. למה בחרתם בשם הזה?"
"אני לחמתי במלחמת יום הכיפורים ושנה לאחר סיומה נולד אביחי", סיפר אברהם. "זו הייתה מלחמה אכזרית - ראיתי חברים נהרגים ונפצעים לנגד עיניי. באחד הימים נשלחתי לגזרה הצפונית ולפתע לא ראיתי סביבי אף אחד מחבריי לפלוגה. חשבתי שהם נלקחו בשבי ועכשיו יקחו גם אותי. יריתי לכל הכיוונים והרגשתי את האדמה רועדת מההפגזות תחת רגליי.
"נלקחתי לבית חולים שדה, ולימים הבנתי שנכנסתי להלם קרב. בתום המלחמה, התבשרנו אשתי ואני על ההיריון ועל כך שייוולד לנו בן. היא אמרה לי: 'הקדוש ברוך הוא שמע אותנו ולכן נקרא לו אביחי – שמעיה'. אחרי שראיתי את המוות לנגד עיניי, הוא נתן לי את החיים".
אברהם שאל: "אם לא היה קורה האסון הזה, איך את מדמיינת שאחיך היה ומה נראה לך שהוא היה עושה כיום?"
"אביחי היה אדם משכמו ומעלה, עם מידות פנימיות מאוד גבוהות", הייתה תשובתה של אריאלה. "תמיד הרגשתי שהוא לקח את התכונות הטובות מכל אחד מאיתנו. הוא היה כריזמטי ואני חושבת שפספסנו דמות כבירה, מנהיג שהיה יכול להמשיך להתקדם בצבא, בחברה או בתעשייה. בכל דרך בה היה בוחר לפנות, אני מאמינה שהוא היה מנהיג ומנהל".
"רק עכשיו סיימנו לחגוג את חג הפסח", המשיכה אריאלה. "הייתי רוצה שתתאר לי את אביחי כנער צעיר, כשאני כבר הייתי נשואה ועם משפחה בעצמי, אך הוא היה מתנהל בחגים?"
"אביחי למד בפנימייה צבאית ובדרך כלל כשמגיעים הביתה לחופשה כל אחד מעדיף ללכת עם החברים לים או לטיול", סיפר אברהם. "בראש השנה חזרתי מהעבודה וראיתי את אביחי אורז את הבגדים שלו. שאלתי אותו 'למה אתה אורז? אתה בחופש עכשיו' והוא ענה לי שהוא הולך להתפלל עם האסירים בכלא 'תל-מונד'. הוא היה אדם שאוהב לתת, ובסוף אותה שנה גם קיבל תעודת הערכה משירות בתי הסוהר על פועלו".
אריאלה, נזכרה גם היא בסיפורים דומים. "החברים מהפלוגה שלו בעורב גולני היו מספרים איך ניהל אצלם את 'ליל הסדר' בפלוגה והלהיב אותם עם סיפור יציאת מצרים. אני זוכרת כילדה שאתה אבא היית אומר לנו בחגים: 'בשולחן החג יש ארבע רגליים - ועכשיו חסרה לי רגל'. הכיסא המיותם שמחכה".
אריאלה הוסיפה לשאול את אביה: "איך פעלת להקים את בית הכנסת לזכרו של אביחי?"
"ברחוב שבו התגוררנו לא היה בית כנסת ומשם עלה הרעיון להקים אחד לזכרו של אביחי", השיב אברהם. "לא היה לנו שטח וגם לא כספים, נפגשתי עם ראש עיריית אשקלון באותם ימים והוא הציע את עזרתו. בשלב מסוים כמעט התייאשתי, לכל מקום אליו פניתי נתקלתי בדלתות סגורות. צץ לי רעיון לצלצל לעזר ויצמן, נשיא המדינה לשעבר, ואמרתי לו כך: 'כבוד הנשיא, אני אב שכול. איבדתי את הבן וגם אשתי נפטרה. אני רוצה לבוא להשתפך בפניך".
"הוא הזמין אותי אליו ללשכתו ושאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' עניתי לו שאני רוצה להקים בית כנסת לזכר בני",המשיך אברהם. "הוא שאל אותי: 'איפה התכניות?' אמרתי לו שעוד אין לי שטח. בסוף הפגישה לחצנו ידיים, הוא נתן לי כאפה בלחי ואמר לי לצאת לדרך ולהתחיל לעבוד. עם הרוח הגבית גייסנו תרומות. היו מי שתרמו סכומים סמליים וכאלו שתרמו עשרות אלפי שקלים. ביחד, הצלחנו להקים את בית הכנסת". ואריאלה הוסיפה: "הציבור נרתם לבנייה ממש כמו בסיפור בית המקדש".
את השיחה, ביקשה אריאלה לסיים בנימה אופטימית: "בימים אלה שבהם משתוללת מגפת הקורונה וכל אחד ספון בביתו, נקווה שהמשבר יתרום לאחדות בעם ושנצא לדרך חדשה". "הבן שלי אהב לתת מעצמו לזולת", הוסיף אברהם. "לזכרו אני מאחל שתשרה בעם ישראל אהבת חינם. אבינו שבשמיים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ופרוס עליה סוכת שלומך".
אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון הוא הגוף הממלכתי במדינת ישראל האחראי להנצחת חללי מערכות ישראל, לרווחת ולשיקום המשפחות השכולות. עובדי האגף פועלים מתוך תחושת שליחות וחוב מוסרי לביטוי כבוד, הוקרה ומחויבות לנופלים במערכות ישראל. אגף משפחות והנצחה חרט על דגלו להביא לידי ביטוי את הכבוד וההכרה שרוחשת מדינת ישראל לנופלים, ולהעניק למשפחות השכולות שירות איכותי, רגיש ומופתי בעין רואה, באוזן שומעת - ובלב מבין.