יש דברים שרציתי לשאול: במסגרת פרויקט מיוחד של N12 ומשרד הביטחון ליום הזיכרון, הורים ואחים שכולים התיישבו זה מול זה בשיחת זום, ושאלו האחד את השני על הרגשות והמחשבות שלהם - בעקבות נפילת יקירם המשותף.

סרן גל לב-רן שירת כקצין בחטיבת הצנחנים ופיקד על מוצבים של צה"ל בשטח לבנון. בשנת 1997 כשהיה בעמדת תצפית, נורה לעברו טיל נ"ט על ידי מחבל חיזבאללה. גל נפצע באורח אנוש ופונה במסוק לבית החולים בצפת, אך בדרך נאלץ הצוות הרפואי לקבוע את מותו. אמו, ורדה לב-רן משוחחת עם בנה אלעד בן ה-40.

סרן גל לב-רן ז״ל (צילום: אור בן זריהן)
סרן גל לב-רן, נפל בלבנון ב-1997|צילום: אור בן זריהן

ורדה שואלת ראשונה: "איך המוות של גל השפיע עליך כאבא?"

אלעד: "יש שני מצבים שבהם אני חושב שזה השפיע עליי. בזמן ההיריון הראשון, הרגשתי שסוף כל סוף המשפחה מתרחבת וגדלה. במובן מסוים הרגשתי שאני מצליח למלא מעט מהחסר, זה אומנם רק טיפה בים אבל זה קצת ממלא את החור שבלב. לאחר שנולדו הבנות, אני חושב שהדאגה שלי אליהן היא קצת יותר מהרגיל – קשה לי למשל לשחרר אותן לבד. אנחנו מההורים הפחות משחררים ואני חושב שזה נובע מתוך הגנת יתר והחשש לאבד. עם זאת, אני משתדל שזה לא ישפיע עליהן".

ורדה ואלעד לב רן (צילום: אור בן זריהן)
ורדה עם הבן אלעד|צילום: אור בן זריהן

 ורדה שואלת: "אתה נוהג לפקוד בכל יום שישי את הקבר של גל, ולא מוותר על הביקור למעט נסיבות יוצאות דופן. גם בכל אזכרה אחרת, אתה מקפיד לחלוף גם על קברו. אני הייתי רוצה שתדלל קצת את הביקורים אבל אתה מסרב. השאלה שלי היא למה אתה לא מוכן לשחרר?".

"גל נהרג כבר לפני כמעט 23 שנים ועדיין בכל יום שישי אני פוקד את בית העלמין וכך גם בכל ערב חג. לא עובר יום בו אני לא חושב עליו אבל בבית העלמין זה המקום שבו אני מרגיש שאני יכול להתחבר אליו גם בקטע פיזי", אלעד מסביר. "הוא הכי קרוב והכי נמצא שם. מבחינתי זה באופן מטאפורי לגרום לכך שהוא לא יהיה לבד ושיידע שאנחנו לא נשכח אותו".

 

סרן גל לב-רן ז״ל (צילום: אור בן זריהן)
"שיידע שאנחנו אף פעם לא נשכח אותו"|צילום: אור בן זריהן

באותו הקשר, שואל אלעד את ורדה: "בשנה האחרונה את החלטת לשחרר והפסקת לבוא בכל יום שישי. פעם כשהיית מציגה את עצמך לאנשים חדשים היית אומרת: 'אני ורדה ואני אמא שכולה'. בשנה האחרונה התחולל שינוי אצלך, איך את מרגישה מאז שהפסקת ללכת עם השלט של השכול מתנוסס מעל הראש?"

 "השינוי חל אצלי בעקבות שאלה של שחף הבת שלך (הנכדה שלי)", ורדה משיבה. "היא הייתה אז בת ארבע ובאחד הימים היא שאלה: 'סבתא, זה נכון שלפעמים את אוהבת את גל יותר ממה שאת אוהבת אותנו?'. זה נתן לי בוקס בבטן וסטירה לפנים. הבנתי שאני חייבת לעשות בעצמי שינוי – החיים חשובים יותר מהכל ובטח אסור לקדש את המוות על פני החיים, ואם הנכדה שלי מרגישה שאני אוהבת את גל יותר מאשר אני אוהבת את הנכדות שלי שאין דבר שאני לא מוכנה לעשות למענן, משהו לא כשורה. פתאום הבנתי את המשמעות של הסלט שאני עושה ולמעשה אני לא שם במאה אחוז עבור הנכדות ולכן הייתי חייבת לעשות את השינוי הזה למען עצמי ולמען הנכדות שלי".

היא מוסיפה כי "זה ממש לא פשוט לשחרר. גם בימי שישי חולפת לי המחשבה האם ללכת לבית העלמין או לא, אבל אני יודעת שאני חייבת להתגבר על הרצון".

אלעד משתף: "שלוש הבנות שלי קרויות באופן כזה או אחר בשמות הקשורים לגל: שחף על שם הגדוד שלו, פלג בסיכול אותיות ניתן למצוא את השם גל וראשי התיבות של גפן לב-רן, הם גל".

ורדה שואלת: "מה הדבר שהכי חסר לך, מה אתה מרגיש שאתה מפסיד מזה שגל לא נמצא לצדך?"

אלעד: "זה מורגש דווקא בשמחות. בין אשתי לבין אחיה יש הפרש גילים זהה לזה שלי ושל גל והם נפגשים המון - הילדים חברים ובכל שבת אנחנו מטיילים יחד. זה משהו שבאופן הכי טבעי היה יכול לקרות בין הילדים שלי לבין הילדים שהיו יכולים להיות לגל וזה פשוט לא קורה. זה הרגע שהמחסור לא רק מורגש בלב, אלא גם רואים אותו בעין".

ורדה ממשיכה את דבריו: "אני חושבת שמה שחסר לך זה מישהו לשוחח איתו, שהיה יכול למתן אותך במצבים מסוימים, מה שנקרא: 'רק גל היה יכול עליו'. אני חושבת גם על מה יהיה כשאני אתבגר ואזדקק לעזרה - אני נופלת רק על הכתפיים שלך ולא יהיה לך עם מי לחלוק את הנטל".

ורדה שואלת: "איך תגיב אם יום בהיר אחד אחת הבנות שלך תבוא ותגיד לך: יש יום זיכרון בבית הספר שלי, ולכן אני לא רוצה לבוא איתך לטקסים שלך, אני רוצה להשתתף בטקס של הכיתה שלי"?

אלעד: "אני אענה כמו פוליטיקאי - לדעתי זה פשוט לא יכול להיות כי חינוך בא מהבית. הבנות שלי יודעות גם בגילן הצעיר שיותר קשה לי בימי הזיכרון. אני מאמין שהן יהיו מספיק משכילות וחכמות למצוא פשרה, להזיז את הטקס יום קדימה או שעה אחורה כדי שהן לא יצטרכו לבחור בין טקס בית ספר לבין להיות עם אבא שלהן ועם השכול הפרטי". 

אלעד שואל את אמו: "את משמשת כיו"ר ההנצחה בארגון 'יד לבנים', מה היא לדעתך פעולת ההנצחה החשובה ביותר?"

"תפיסת העולם שלי היא שהנצחה צריכה להיות בין אנשים חיים", עונה ורדה. "אני פחות מאמינה בנטיעת עצים, אנדרטאות אבן ודברים מהסוג הזה. התלמידים במערכת החינוך צריכים להכיר את ההיסטוריה של הארץ שלנו ואת המורשת של הבנים שלנו שנפלו. מה שחסר לתלמידים היום זה לדעת בזכות מי אנחנו חיים כאן בחופש, בדמוקרטיה ובביטחון".

אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון הוא הגוף הממלכתי במדינת ישראל האחראי להנצחת חללי מערכות ישראל, לרווחת ולשיקום המשפחות השכולות. עובדי האגף פועלים מתוך תחושת שליחות וחוב מוסרי לביטוי כבוד, הוקרה ומחויבות לנופלים במערכות ישראל. אגף משפחות והנצחה חרט על דגלו להביא לידי ביטוי את הכבוד וההכרה שרוחשת מדינת ישראל לנופלים, ולהעניק למשפחות השכולות שירות איכותי, רגיש ומופתי בעין רואה, אוזן שומעת ולב מבין.