עשרות אירועים, מיזמים והתארגנויות נולדו בחודשים האחרונים, כהוקרה לצוותי הרפואה שפועלים בלי הפסקה, כמו גם לאנשי המשטרה. אבל על קבוצת המטפלים הסיעודיים, כמעט שאף אחד לא דיבר; הם משתכרים לרוב שכר מינימום, אבל המשיכו ללכת - גם בתקופה הקשה האחרונה - ולטפל בקשישים, שבצל המגבלות לא זכו לראות אף אדם אחר מלבדם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ציפי עובדיה עובדת כמטפלת כבר כ-30 שנה. היא עצמה נחשבת בקבוצת סיכון. אחרי שבוטלה התחבורה הציבורית, היא צעדה ברגל אל המטופלים שלה. העבודה דורשת הרבה יותר מהשעות שבהן "מחתימים כרטיס", טוענת עובדיה. "אנחנו בדרך מאוטובוס לאוטובוס, אף אחד לא משלם לנו את השכר. בדרך אנחנו עורכות להם קניות, מביאות להם תרופות", סיפרה.
מטפלת נוספת היא עדינה בני - המפרנסת היחידה בבית שלה. בעלה מקבל קצבת נכות, אבל ברור לה שהיא לא יכולה לבחור במקצוע אחר. תפארת נחום גרה עם הוריה מאז שהתגרשה ומטפלת באימה הסיעודית. בין לבין היא יוצאת לטפל גם באימהות אחרות. השכר הוא שכר מינימום, היא סיפרה: "זה לא משנה אם תעבדי חודש או אם תעבדי 20 שנה".