בימים אלה מציינת ישראל 30 שנה לתחילת גל העלייה הגדולה מברית המועצות, במהלכה היגרו לישראל כמיליון עולים חדשים. בקבוצת פייסבוק חדשה שנקראת "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", החלו לאחרונה בני אותה עלייה לשתף את סיפוריהם האישיים: האתגר שבעזיבת הבית, קשיי ההסתגלות לחיים החדשים והטראומה שהתלווה לקליטה בישראל, שעבור חלקם מורגשת עד היום. "אולי אוכל לסגור כאן מעגל", כתבה בדף אחת מחברות הקבוצה. "לפעמים הייתי צריכה לבחור באיזה צד אני - הרוסי או הישראלי. אי אפשר לבחור בשניהם".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ריטה חייקין עלתה ארצה מחצי האי קרים יחד עם הוריה באוקטובר 1990 על רקע האנטישמיות הגוברת באזור מגוריה. את חודשיה הראשונים בארץ הגדירה כתקופת הישרדות: "בבית הספר שררה שנאה כלפי עולים חדשים, שנאה ממש. הילדים הביאו המון כעס מהבית. לא היה להם ברור מדוע לנו יש הנחות וזכויות שלהם אין. באחד השיעורים בו ישבנו רק בנות הכתה, התלמידות ילידות הארץ שפכו הכל מול המורה. אני ישבתי ושתקתי. המורה ניסתה להתמודד ולהסביר, להגן, לנמק מדוע זה טוב למדינה שמגיעים עולים לישראל, אך דבריה לא נשמעו והן המשיכו להטיח בפני המורה ובפניי עוד ועוד ביטויים שהעליבו את העלייה בכלל ועולים מברה"מ לשעבר בפרט".
"מכיתה ט' כבר התחלתי לשמוע באופן צלול וברור שאני 'רוסיה' או 'רוסיה זונה'. המשיכה ריטה. "המילים היו מעליבות וקשות ולא היה לי ברור איך הפכתי בן רגע מיהודייה לרוסיה. כל יום חזרתי הביתה עם דמעות. חלפו עוד כמה שנים, כנראה עד התקופה בה התגייסתי ושירתתי כחיילת בצה"ל, עד שהתחלתי אט אט להתחבר למקום ועד שהבנתי שאני כבר בעצם קשורה חזק למדינה שלי. אבל את השנים הראשונות שדחקתי כל כך הצידה בתודעה שלי, מעולם לא שכחתי".
"בתי היום היא בדיוק בת גילי ביום בו עליתי ארצה. אני מנסה להיות כנה עם עצמי: אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעשות את אותו הדבר. אולי לא הייתי יכולה לוותר על הכל ולנסוע למקום לא ידוע כדי לחפש חיים טובים יותר".
סלבה גרינברג היה בגיל גן כשהחל לשמוע את הוריו דנים באפשרות לעזוב את הבית ולעלות לארץ ישראל. בשנת 1991 עלה לראשונה בחייו, יחד עם הוריו ואחיו הגדול, על מטוס. כשנחתו, בשיאה של מלחמת המפרץ, הובלו ישירות אל המקלט בנמל התעופה. לבסוף השתקעו בנתניה. "מצאנו את עצמנו שלוש משפחות שחולקות בית אחד במשך שנתיים", נזכר סלבה בשנותיו הראשונות בישראל. "פתאום נוספו לי עוד ארבעה אחים ואחיות. עשינו הכול יחד. נכנסתי לכיתה א' בבית ספר אלומות שליד הבית, בעפולה עלית. לבית הספר הגעתי עם גב: היו לי אח ואחות גדולים "מאמצים" ואף אחד לא התעסק איתי, לפחות לא על הרקע הזה".
אמו של סלבה עבדה בשנים אלו כמיקרוביולוגית בבית חולים העמק בעפולה ואילו אביו הועסק בבית החולים כצלם רפואי. "כשעברנו לבית משלנו, בשביל אבא שלי זו הייתה הגשמת חלום", נזכר סלבה. "חיים כפריים בבית עם גינה. אבל הוא זכה לחיות בו רק חצי שנה, עד שנפטר".
העיתונאית מרינה קיגל שעומלת בימים אלו על ספר זכרונות משנותיה הראשונות בישראל שיתפה גם היא את זכרונותיה עם הקבוצה: "כל כך רציתי להיות כבר דומה לבנות האלה עם מכנסי ג'ינס גזורים, סנדלים שנראו יותר כמו אוסף של רצועות חומות ורעמת השיער שלהן שנמשחה על ידי חומר מיוחד שגרם לו גם להריח מעולה וגם להיראות רטוב. מכל אלה הייתה לי רק גומיית השיער הרכה והקטיפתית שהייתי עונדת על מפרק כף ידי. כמו ישראלית".
"השיעור מתחיל, כולם מתיישבים, אבל המורה מעבירה אותי מקום ליד ילדה אחרת", נזכרה מרינה. "אני פונה אליה בעברית, היא מחייכת ועונה לי ברוסית. כך ישבנו בכיתה – גוש של עולים. ארבעה או חמישה שולחנות בטור ליד החלון".
עוד סיפרה מרינה על אחת מחברותיה הישראליות, אורית: "אצלה לראשונה למדתי גם מה זה מקושקשת, כשאימא שלה הגישה לנו בארוחת הערב. התביישתי להזמין את אורית אלינו, לדירה השכורה עם הקירות הריקים, אוסף ריהוט אקראי וארגזי קרטון בפינת הסלון, אבל פעם אחת היא התעקשה וכבר לא היה לי תירוץ. אמא, שהכינה בורשט ופילמני, התלבטה אם להגיש לה אותם עם שמנת חמוצה, כי לא ידעה האם אורית שומרת כשרות ואני התביישתי לשאול. אורית טעמה מהמנות, אמרה תודה בנימוס וברחנו ללמוד בחדר שלי".
מרינה בוקצ׳ין דייפט עלתה עם משפחה מקייב באוקטובר 1991 היישר לעיירה דימונה. בימיה הראשונים בארץ למדה בכיתה ללא עולים רבים. "היו נחמדים אלינו. ילד אחד אפילו הביא לי ליום ההולדת מתנה - קשת לשיער", כתבה מרינה. כשבדימונה ירד שלג בחורף הקשה של 1991, הופתעה לגלות כי "היו שם אנשים שמעולם לא ראו שלג. העיר נסגרה, חילקו לחם בבתים. ואותי שלחו לבית ספר – 'מה זה, רק שלג'". לדבריה, בשנות חטיבת הביניים נאלצה "לבחור באיזה צד אני - הרוסי או הישראלי. אי אפשר להיות בשניהם, אלו שני מחנות שונים. בשמך 3 שנים הלכתי מכות עם ילדה בשם רלי, רק כי אני רוסיה. הצורך לבחור צד היה לי מאוד קשה".
"היו הרבה פעמים שנערים שהיו יושבים בקבוצות בעיר החלו לאיים ולקלל", המשיכה מרינה. "אמרו לי הרבה פעמים 'רוסיה מסריחה' ו-'זונה' ומה לא. אפליה יותר קשה הרגשתי דווקא אחרי זה, כשאני כבר 15 שנה בארץ. אני מקווה שהדור השני פה ירגיש שהוא צבר, גם אם ידבר ברוסית ויקרא ברוסית".