לפני 25 שנה, בבוקר ה-18 ביולי 1994 (י' באב תשנ"ב), התפוצצה מכונית תופת,סמוך לבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. 85 בני אדם נהרגו ומאות נוספים נפצעו בפיגוע הרצחני שעל פי משרד החוץ הישראלי כוון על ידי אירן, באמצעות חיזבאללה, נגד הקהילה היהודית בארגנטינה. אך גם היום, 25 שנים לאחר אותו בוקר עקוב מדם, משפחות ההרוגים שעלו לישראל טרם הוכרו כמשפחות שכולות.
אל תפספסו את ועידת המשפיעים 2019! בואו לראות את נבחרת הכתבים המובילה בישראל במפגשים יוצאי דופן, פנים אל פנים עם האנשים המשפיעים במדינה >>> מהרו להירשם עוד היום
כעת, בני המשפחה שנותרו יוצאים למאבק להכרה רשמית באובדנם, רגע לפני ציון יום השנה ה-25 לפיגוע: "איך יכול להיות שהגעתי למדינת היהודים ובה לא אחשב כבת שכולה?", כתבה מריאנלה קריימן, בתה של חוליה סוסנה (סוזי) וולינסקי דה קריימן ז"ל, בפנייה רשמית ששיגרה לראש הממשלה.
"זה היה רגע מיוחד ונדיר, הרגע שבו נחתנו – הרגשנו ישראלים לכל דבר", תיארה קריימן את ההגעה לישראל לאחר האירוע ששינה את חייה. "אני זוכרת את אמי ביום מותה. אבל גם בכל יום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה, אני מרגישה כחלק מהמשפחות השכולות, שכן אמא שלי הייתה חלק מהקורבנות ששילמו בחייהם בגלל שנאת ישראל באמצעות טרור".
"בציון 25 שנה לפיגוע, ראש ממשלת ארגנטינה הכיר בחיזבאללה כארגון טרור, ואתה בירכת אותו על כך במדיה החברתית", המשיכה בכאב. "אם ארגונים אלו אכן ארגוני טרור, מדוע אינני נחשבת משפחה שכולה? אני, שכל חיי חיי ציונות ועשייה, ולצד זאת גם חיים של כאב ושכול של אם, שואלת את עצמי איך יכול להיות שהגעתי למדינת היהודים ובה לא אחשב כבת שכולה? על כן אני פונה אליך בשמי ובשם עוד משפחות ישראליות אשר גם איבדו את קרוביהם בפיגוע, על מנת שיכירו בנו ובמשפחתנו כמשפחות שכולות, על כך המשתמע מכך".
סוזי, בת ה-48, הגיעה באותו בוקר לעבודתה במרכז הקהילתי. תפקידה היה לסייע ליהודים למצוא עבודה בעיר. כשמכשיר הטלפון צלצל במשרדה, מספרת בתה, השעה הייתה בערך 9:20. מעברו השני של הקו שאל בעלה: "נתכנן את הארוחה המשפחתית הערב?" וסוזי ענתה: "יש המון אנשים בתור שמבקשים עזרה, אני אחזור אלייך". אך היא מעולם לא חזרה. בין האנשים שחיכו לנציגת סל התעסוקה עמדו לאונור גוטמן בת ה-42 ובתה אינגריד פינקלשטיין בת ה-18, אמה ואחותה של ג'סיקה קבץ. ב-9:53 בדיוק, רכב שחנה בחזית הבניין התפוצץ כשעליו מאות קילוגרמים של חומר נפץ, וחייהן של מאות משפחות השתנו.
בכל אותן שנים לא נתפסו האשמים בביצוע הפיגוע, אך גם בישראל וגם בארגנטינה סבורים שאירן, באמצעות חיזבאללה, היא שעמדה מאחורי הפיגוע. משרד החוץ אף כינה את הפיגוע בהודעתו מהחודש שעבר: "פיגוע רצחני נגד הקהילה היהודית". בשנים שלאחר הפיגוע, ג'סיקה קבץ, מריאנלה קריימן ורבים אחרים שנותרו שכולים ומיותמים החליטו לעשות עלייה לישראל. למרות שיקיריהן נרצחו בפיגוע טרור כנגד מטרה יהודית, הן ממשיכות להיאבק עד היום בכדי לקבל הכרה כמשפחות שכולות.
לפנייתה צירפה קריימן קינה לציון 25 שנה להתקפה הנוראה על המרכז הקהילתי היהודי בבואנוס איירס שחיבר הרב אבי ויס ותרגם לעברית פרופסור אביגדור שנאן, בה נכתב: "'קול דמי אחיך צועקים אלי' אמר ה'. הדמים כולם, כל אחינו, כל אחיותנו, זועקים ודורשים צדק, איש לא ישתיק אותם, קולם ישמע".
"כשעולה חדש מגיע מחו"ל עם קשיים, אם יחדנית או ילד עם צרכים מיוחדים, המדינה מכירה בו ונותנת לו עזרה", סיפרה קריימן, שמרכזת היום את תכנית בת ובר המצווה לילד המיוחד בתנועה המסורתית, בשיחה עם חדשות 12. "אבל כשאת מגיעה בת שכולה, שאיבדה את אמה בפיגוע נגד הקהילה היהודית ורק כי עבדה בעזרה ליהודים למצוא עבודה, את מגיעה לישראל ומדינת היהודים לא מכירה בך. כשהגעתי ליד הבנים ברעננה ביום הזיכרון לפני 11 שנה הבנתי שאני חלק ממשפחת השכול ברגשות שלי. אני חולמת להגיע ליום הזיכרון שאדע שהוא גם שלי. המנהיגים מתעסקים בפוליטיקה, בהכרה בארגוני טרור, בחקירות, אבל שוכחים את המשפחות".
כשאביה של קריימן עלה לישראל ב-2012 הוא ניסה להיאבק על ההכרה. בכל יום זיכרון היה מגיע לכותל ומתיישב בשורה הראשונה, כי הרגיש ששכל את אשתו במערכה ארוכת השנים של הטרור נגד העם היהודי. ב-2014 הוא נפטר מבלי שהצליח להשיג הכרה רשמית בשכול שלו. "השנה מלאו לי 48, הגיל של אמי כשנרצחה ואני מרגישה שאני חייבת לחיות כפול, גם עבורה", מסבירה קריימן. "אני נאבקת על זה גם בשבילה".
"עד היום אני מסתכלת על התמונות שלהן וחושבת שאולי חלמתי", משתפת ג'סיקה קבץ. "זה כואב שהמדינה לא מכירה בנו, הן נהרגו רק כי היו יהודיות. החיים שלנו לא קלים, אני ניגשתי בעבר למקום שמסייע למשפחות שכולות לקבל עזרה והם סירבו לסייע לי כי אנחנו לא מוכרים".
חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, קובע כי נפגע איבה הוא רק מי שהינו תושב ישראל, אזרח ישראלי, או שוהה כדין בישראל שנפגע בפעולת טרור בתחומיה. החוק אינו לוקח בחשבון משפחות ששכלו את יקיריהן בפיגוע נגד העם היהודי וחיות בישראל, ואולם ליקיריהן לא היה מעמד בישראל במועד הירצחם. ב-2017 אושר תיקון לחוק שקובע כי הוא יחול גם על פגיעת איבה שהתרחשה בחו"ל - אך רק החל מאפריל 2012.
מהסוכנות היהודית נמסר: "סוגיית ההכרה בנפגעי איבה ובמשפחותיהם השכולות, לא נתונה בפתחה של הסוכנות היהודית. בכל מקרה אנחנו מתכוונים לנסות לסייע למשפחות לקבל את ההכרה בה הן חפצות. כשתכונן כנסת חדשה נפנה בעניין לכל הגורמים הרלוונטים, ואם יש צורך, אף ננסה לקדם שינוי חקיקתי".
ד"ר יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית, מסר: "על מדינת ישראל להפעיל את מידת הצדק והחסד על מנת להתגבר על הקושי הביורוקרטי ולתקן את העוול הנותן למשפחות תחושה של דחיקה אל מחוץ לגדר. אני מפציר במשרד הביטחון למצוא את הדרך הראויה ולהביא את הפרשה הזו לסיום בהקדם".
תגובת משרד הביטחון: "הרשות המאשרת במשרד הביטחון פועלת מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה".