לפעמים, בשקט, כשבטוחים שיש בחדר רק מצביעי ימין, עולה השאלה: ואם בני גנץ יהיה ראש הממשלה ולא בנימין נתניהו - מה כבר יהיה ההבדל? הרי כל איש ימין יודע שנתניהו לא יטפל במסתננים, לא יילחם בוועדי העובדים הגדולים, לא יעביר חוקים שימתנו את כוחה של מערכת המשפט, לא יילחם בעוצמה מול חמאס להחזרת השקט בדרום, ובטח שלא יחיל ריבונות על יהודה ושומרון, שלא לדבר על פינוי ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C כמו בחאן אל-אחמר.
ובכלל, מוסיפים אחרים, אולי הימין צריך להיות קצת באופוזיציה כדי להתעורר, לחזור לעצמו, לצאת קצת מתחושת הנוחות שלו כדי לחזור ולהיות נמרץ, לקדם מהלכים. אין כמו כמה שנות אופוזיציה כדי להכניס קצת אנרגיות בשטח המנומנם, להוציא אנשים מהבית להפגנות על הנושאים שחשובים להם.
אחרי זה יבואו הדיבורים על האופורטוניזם של כל הפוליטיקאים, שהכל שאלה של כיסאות ותפקידים, כשברקע יש בעיקר עייפות מללכת שוב להצביע, בעוד מערכת בחירות שספק אם הפעם תהיה בה הכרעה. וחוץ מזה שבישראל עושים בחירות 90 יום, ובסוף נתניהו מנצח, אז למי יש כוח.
זה לא שאין אמת בטענות האלה, וכשמסתכלים ימינה ושמאלה, פוליטית וטכנית, קל לראות שהבחירות האלה מעניינות את הציבור עוד פחות מהרגיל ושאחוז ההצבעה ככל הנראה ישבור שיאים בכיוון השלילי. אבל הטענות האלה הן בעיקר תוצאה של זיכרון פוליטי קצר. האמת העמוקה יותר היא שאנשים שוכחים שאמנם אומרים שהימין בשלטון כבר 40 שנה, אבל לאורך התקופה הזו, כל פעם שהשמאל הצליח לעלות לרגע – קיבלנו אסון. הרשימה אמנם לא ארוכה, כי רוב הזמן הימין אכן שלט, ולעיתים הקדנציות היו ממש קצרות (מישהו אמר אהוד ברק?). אבל הנזקים – אוי, איזה נזקים.
יצחק רבין הביא את אסון אוסלו, זה ששילמנו עליו באוטובוסים מתפוצצים ואחת התקופות הגרועות ביותר מבחינת ביטחון בתוך המדינה. בכל פעם שאני הולך במדרחוב ההומה של ירושלים או בשוק מחנה יהודה אני נזכר כמה ריק שם היה בנעוריי. את המחירים של אוסלו אנחנו ממשיכים לשלם, עם רשות פלסטינית מושחתת שתומכת בטרור ומממנת אותו. רבין גם לא היה רחוק מלמסור את רמת הגולן לסורים, ואני לא רוצה לחשוב איפה היינו היום אם זה היה מתרחש.
אחריו בא אהוד ברק, האיש ששבר את שיא הכהונה הקצרה ביותר של ראש ממשלה נבחר, אבל הספיק להכניס את המדינה למלחמת האינתיפאדה השנייה, שלקחו כמה שנים טובות ועוד אלפי נפגעים טובים עד שישראל הצליחה להביא לסיומה.
באמצע היה גם אריק שרון, האיש שנבחר כראש ממשלת ימין, ורוב הזמן גם פעל כך, עד שהחליט לחתוך שמאלה. שרון גירש אלפי יהודים מביתם כחלק מההתנתקות המדומה מרצועת עזה, צעד שהוביל באופן ישיר לעליית שלטון חמאס שם, ולהתגברות מאסיבית של ירי הטילים על ישראל, שלא לדבר על המנהרות והחטיפות. את ההבטחות על "יד קשה" אם עזה תעז לירות עלינו לא זכינו לראות, לאחר ששרון לקה באירוע מוחי חודשים ספורים לאחר ההתנתקות.
ואחרון, אך לא ממש חביב, אהוד אולמרט - ראש הממשלה שהביא את מלחמת לבנון השנייה, האירוע שסימן את שיא ההיחלשות בפיקוד הבכיר בצה"ל, שבניגוד לחיילים בשטח פשוט לא ידע מה לעשות, ושנתן תנופה מחודשת לחיזבאללה ולתוכנית הטילים שלו.
אמנם בסופה של כל נפילה כזו שוב עולה ממשלת ימין, אבל מה שאפשר לקלקל תוך קדנציה אחת לוקח הרבה יותר זמן לתקן. וכך לשמאל לוקח מעט זמן להרוס את מה שהימין אחר כך במשך שנים לא מצליח להחזיר למסלול. הסיבה המרכזית לכך היא שבנייה היא מטבעה פעולה ארוכה וקשה יותר מאשר הריסה, אבל אין ספק שחלק לא קטן מהאשמה על הימשכות זמן התיקון נעוצה בכך שהימין לא באמת יודע לשלוט.
יהיה מי שיאמר שבחלק מהנושאים נתניהו לא באמת רוצה לתקן. אבל היי, לפחות הוא לא הורס. וכשמסתכלים על פוטנציאל ההרס שבעליית ממשלת שמאל, אז גם זה משהו.
הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"