הדיבור החזק לקראת הבחירות הוא השתלטות עויינת על הרשתות החברתיות – כלומר על פייסבוק, כלומר על התודעה הקולקטיבית הישראלית. צבא של בוטים רוסים או השד יודע מאיזו עדה יפלשו לפיד שלנו ויערבלו לנו את תפיסת המציאות באופן שיזלוג למציאות עצמה. כי אם בכל תחום אנחנו מעתיקים מהאמריקאים אז למה לא בפוליטיקה?
מאוד ייתכן שזה יקרה, אבל תרשו לי לשתף אתכם בתחושת הבטן שמלווה אותי מזה תקופה: זה כבר קרה. ספק אם זה קשור לרוסים, אבל יש יותר מדי דוגמאות לפער שיטתי וכנראה לא מקרי בין ההוויה הישראלית כפי שמשתקפת מהשיח ברשת, לבין החיים עצמם. 
כבר כמה שנים הדעה הרווחת, הנחת היסוד של השיח התקשורתי והציבורי, גורסת שהציבור הישראלי הולך עוד ועוד ימינה וששמאלנים הם זן של עוף נכחד שמקנן בשני רחובות בתל אביב. ובכן, הנחות היסוד האלה מחייבות עיון נוסף. הן אולי לא מופרכות לגמרי, אבל יש כמה וכמה אינדיקציות לכך שהן בהחלט מוגזמות. עבודה שיטתית, מאומצת, אולי ממומנת ואולי לא, של גורמי ימין קיצוני, יצרה ברשת אווירה של דה לגיטימציה לשמאל ותחושה כאילו חצי מדינת ישראל הייתה מצביעה לרב כהנא לו עדיין היה איתנו. אלא שכשהדברים עומדים למבחן המציאות, מתקבלות תוצאות מפתיעות.
מתברר שהילד של כולנו, הוא לא של כולנו בכלל
אורן חזן הוא דוגמה טרייה וטובה. גיבור רשת, שהפך גם לגיבור של התקשורת הממוסדת חובבת הפרובוקטורים בשנקל. חזן מסמל קצה ימני והזוי של הליכוד, ולפי ההילה שנוצרה לו התקבל הרושם שהוא הולך לקרוע את הקלפיות בפריימריז. הסוף ידוע: חזן לא יהיה בכנסת הבאה. רוב הליכודניקים לא רצו אותו, וגם עוד כמה ליצני-שוליים כמוהו. הרשימה שנבחרה – עתירת בעיות בפני עצמה – הרבה יותר ממלכתית ומאופקת.
או אלאור אזריה. משיח הרשת שנוצר במהלך המשפט שלו, היה נדמה שהציבור הישראלי כולו מתייצב מאחרי "הילד של כולנו", שהרמטכ"ל והפרקליטות הצבאית איבדו את הקשר עם חללית האם הישראלית, ושביום פקודה יתייצבו המוני בית ישראל הזועמים כדי להפיל את חומות בית הדין הצבאי. בפועל, למעמד הכרעת הדין הגיעו קומץ מפגינים, האדמה לא רעדה והרחובות לא התמלאו בישראלים שלא יכלו לשאת את המחשבה שאזריה ירצה עונש מאסר. על אותו בסיס, דודי אמסלם ושות' מאיימים עכשיו עלינו ועל היועץ המשפטי שאם יוגש כתב אישום נגד בנימין נתניהו מליון ישראלים ייצאו לרחובות. הימור שלי: בקושי מאתיים. 
קחו עוד דוגמה מדידה: הטלוויזיה. כמה שנים סיפרו לנו שהציבור הימני העצום מרגיש שהוא מודר מאולפני החדשות המרכזיים, ושברגע שתהיה אלטרנטיבה ימנית הוא יערוק אליה בהמוניו? ובכן, יש חלופה כזו: קוראים לה ערוץ 20. לכאורה, הוא היה אמור להכות מדי ערב ברייטינג את ערוצים 12, 13 ו-11. בפועל, הוא מובס מולם מהדורה אחרי מהדורה. מתברר שהציבור מעדיף את השילוב והאיזון בין אמנון אברמוביץ' לעמית סגל או בין רביב דרוקר לצביקה יחזקאלי. ואם בכל הנוגע למהדורות החדשות אפשר להסביר את העובדה שערוץ 20 לא נצפה בפערי תקציב, ניתן לבדוק מה קורה בתוכניות האולפן שקודמות להן: הצמד שערוץ 20 מלהק שם – שמעון ריקלין ויינון מגל - הוא לכאורה החלום הרטוב של המוני העם הימניים, אבל בפועל הוא מגרד בקושי רסיסי אחוזים. גם ליבסקינד (שאישית אני מאוד מעריך) וסג"ל בערוץ 1 לא ממריאים בטבלאות הצפייה. אז מי כאן מנותק מהמציאות? ומהי המציאות בעצם?
הרשת היא לא מדד למציאות, היא יוצרת אותה
אפשר להמשיך, להזכיר למשל את הרושם שבריוני מקלדת עם נוכחות חזקה ברשת הצליחו ליצור רושם כאילו המוני תושבי דרום תל אביב מתים לגרש מכאן את מבקשי המקלט ורואים בהם איום קיומי. בפועל, תושבי נווה שאנן בחרו ליו"ר ועד השכונה בשולה קשת – פעילה חברתית, מובילת המאבק נגד הגירוש וכעת גם חברת מועצת העירייה מטעם הרשימה של אסף הראל. גם כאן, ברגע המבחן התברר שיש פער מפתיע בין הרוח הרעה שמנשבת ברחבי הרשת לבין תוצאות האמת. 
למען הסר ספק: אני האחרון שיכחיש שהחברה הישראלית עוברת תהליך מטריד של גלישה לעבר לאומנות, גזענות וכרסום הדמוקרטיה. רק שהרוח האפלה ששולטת ברשתות לא רק משקפת את התהליך הזה – היא במידה רבה מייצרת אותו. כשפוליטיקאים מקבלים החלטות בהתאם למה שנדמה להם שהבייס חושב (דוגמה מובהקת: נתניהו ביטל את ההסכם עם נציבות האו"ם לפליטים בגלל שחשש מפני זעם ציבורי פיקטיבי), וכשאנשים חוששים להביע את דעתם כי הם לא רוצים להיתפס כלא רלבנטיים וקקיוניים (להלן: שמאלנים), האווירה הופכת למציאות עצמה. אני לא מתיימר לדעת איך זה עובד – באופן מאורגן, ממומן ומתוזמר, או אולי סתם מפני שבעלי דעות קיצוניות נהנים באופן טבעי מבולטות ברשת ומעצבים את רוח התקופה; אני רק יודע שההשלכות כבר כאן, והן מטרידות מאוד. וזה עוד לפני שהרוסים הגיעו.