השלבים המוקדמים של מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינים יותר מתמיד בהקמת מפלגות חדשות שבראשן דמות ציבורית מוכרת. בעידן של פרסונליזציה מואצת, התופעה של "מפלגת מנהיג" נתפסת כטבעית, ויש לה השלכות אדירות על פוליטיקה שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה.

אחת מהן היא התפוררות צפויה של הכנסת לרסיסי סיעות. אין צורך להכביר במילים על ההשלכות שיש לפיצול כזה על יכולת הניווט של הממשלה, על כושר המשילות שלה ועל יציבותה, וכן על יכולתה של האופוזיציה להתנהל כמקשה אחת ולהעמיד אלטרנטיבה ראויה. המפלגות החדשות מאופיינות גם בכך שרובן המוחלט לא מאמצות הליכי פריימריז או הליכים דמוקרטיים פנימיים אחרים לקביעת רשימות המועמדים שלהן לכנסת. 

פריחתן של מפלגות בהן המנהיג מרכיב את רשימת המועמדים משקפת לא רק את הפרסונליזציה אלא גם את המיאוס מדמוקרטיה פנימית, ובעיקר מהפריימריז שיתקיימו הפעם רק בליכוד, במפלגת העבודה ובמרצ. בחירות פנימיות בקנה מידה קטן יותר, במרכז המפלגה, ייערכו גם בחד"ש, באיחוד הלאומי ובבל"ד – אך בכל יתר המפלגות הצפויות להיכנס לכנסת ייבחרו המועמדים לכנסת על ידי המנהיג, מועצות רבנים או ועדות מסדרות למיניהן. לפי תוצאות הסקרים האחרונים, פחות מ-40% מחברי הכנסת הבאה ייבחרו בהליכים דמוקרטיים פנימיים – לעומת קרוב לשני שליש מהם רק לפני עשור.

בחזרה לשנות השבעים

אכן, שיטת הפריימריז המושמצת אינה חפה מכשלים משמעותיים והרוויחה ביושר את התדמית הגרועה שלה. קבלני קולות, קהל מתפקדים שלא מייצג את קהל הבוחרים, קבוצות כוח מאורגנות המטילות אימתן על ח"כים – הם חלק מהרעות החולות שהשיטה הזו הביאה עימה. ולמרות זאת, צריך לשאול ברצינות: האם אנחנו רוצים כנסת המורכבת ברובה מח"כים שמונו על ידי מנהיגים או ועדות מסדרות? עד כמה היא מייצגת אותנו? 


יש שיגידו שמדובר בסך הכול בתיקון, והנה אנחנו חוזרים לעידן הוועדות המסדרות שאפיין את הפוליטיקה הישראלית עד שנות השבעים. טענה זו מתעלמת מכך שבאותה תקופה היו למפלגות מוסדות פנימיים פעילים, סניפים תוססים ונוכחות בשטח. גם אם הרשימות לכנסת נקבעו (ולא נבחרו), התהליך נעשה באופן כזה שהציף כלפי מעלה את האינטרסים של חברי המפלגה ושיקף את הרכבם החברתי. כיום, אין במפלגות-המנהיג כזו זרימה. היעדר מוחלט של שכבות ביניים ומוסדות פנימיים פוגעים באופן מהותי בפונקציות שמפלגות אמורות למלא – ייצוג קבוצות שונות באוכלוסייה והיענות לרצונות הציבור.

בהנחה סבירה שמפלגות מנהיג לא עומדות להיעלם מהנוף הפוליטי ראוי לכל הפחות לשקול אמצעים שיאפשרו לתומכיהן להשמיע את קולם ולהשפיע. דרך אחת היא לייצר עבור התומכים ערוצי זיקה למפלגה. "יש עתיד", למשל, הגם שהיא נטולת מוסדות דמוקרטיים פנימיים, הצליחה בשש שנות קיומה לפרוש רשת מרשימה של פעילי שטח המקיימים פעילויות מקומיות, מפעילים קבוצות דיון ער ברשתות, ומגייסים מתנדבים.

ההשפעה על הרשימות לכנסת צריכה להיות שלנו

דרך שנייה היא לשכנע מפלגות כאלה (וגם אחרות) לתמוך במהלך של אימוץ פתק הצבעה פתוח למחצה בבחירות לכנסת, מודל המתקיים ברוב הדמוקרטיות עם שיטת בחירות דומה לשלנו. לפי מודל זה, על פתק ההצבעה של המפלגה עבורה נצביע, תימצא רשימת המועמדים כפי שקבע מנהיג המפלגה, הוועדה המסדרת או אפילו כלל חברי המפלגה בפריימריז. כל מצביע של המפלגה יוכל לסמן מספר מועמדים מועדפים עליו, ובמהלך ספירת הקולות, אלו שיקבלו סף מינימלי של קולות אישיים יקודמו במיקום ברשימה. רפורמה כזו תחזק את המחויבות של נבחרי הציבור כלפי הבוחרים ותגביר את ההתעניינות של קהל המצביעים בהליך הבחירות ובפעילות המפלגה. 

יו
מפלגת יש עתיד. מחליפים את הפריימריז ברשת פעילים בשטח ששומרים על קשר עם הבוחר|צילום: Tomer Neuberg/Flash90‎, חדשות

ניתוק הקשר השוטף בין הציבור לנבחריו מסוכן לדמוקרטיה. בלעדיו, תגדל ההשפעה של הקיצוניות הפוליטית והפופוליזם, יגדל הריחוק בין הפוליטיקאים לאזרחים ותקטן רמת האמון של האזרחים במדינה ובמוסדותיה. אם אכן הבחירות הבאות יצביעו על תופעת קיצון שכזו כפי שנראה בסקרים כעת - חובה על המנהיגים שייבחרו לנהוג באחריות ולתקן זאת.

הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון