זה היה הנאום הנכון ביותר שיכול היה מי שרואה עצמו מועמד לראשות הממשלה להפיק בעת הזאת. הוא הצליח להתייחס לכל הנושאים החשובים, לפנות לכל הקהילות, הקבוצות והמגזרים, לדבר אל הפריפריה ואל המרכז. בני גנץ הותיר את טובי הציניקנים, מצקצקי הלשון, החמוצים, הקפוצים וכל מי שחיכו לו בפינה - ללא מילים. התגובה השנונה ביותר שהצליחו הליכוד ונתניהו לפרסם הייתה שהוא בסך הכול שמאלני. ברצינות?
הוא דיבר על מדינת ישראל, ולא על ארץ ישראל, על העם היהודי, על אחדות. הוא הבטיח לעמוד איתן מול איראן, חמאס וחיזבאללה, אבל גם דיבר גם על חתירה לשלום ושינוי אזורי. הוא אמר שיחזק את גושי ההתנחלויות, אבל לא שכח את הפריפריה. הוא דיבר על תוכנית חירום לאומית להצלת מערכת הבריאות, ועל החינוך. הוא הבטיח תחבורה ציבורית בשבת - בחלק מהיישובים - ופנה לחילונים (שמאלנים בדרך כלל), הוא דיבר על קידום ברית הזוגיות וקרץ לדוברי הרוסית (בעיקר), הוא הזכיר את מתווה הכותל, ובכך פנה אל היהדות הרפורמית (שרובה יושבת בארה״ב), הוא הבטיח להיאבק בהדרת נשים, בפערי המגדר, בתקרת הזכוכית (אמירות ערבות לאוזניהן של נשים), ולא דחק הצידה את הקהילה הגאה ואת השוויון שהיא מבקשת.
הוא אפילו הזכיר את אברה מנגיסטו, לצד אורון שאול והדר גולדין והבטיח לדאוג להחזרתם, ובכך קנה את ליבם של הישראלים יוצאי אתיופיה. הוא לא שכח את הערבים והדרוזים, וגם לא ברח מהחרדים, שלהם הבטיח למצוא מתווה שירות אזרחי.
גנץ לא היה צריך להצהיר שהוא מרכז, הוא פשוט היה כזה
גנץ הזכיר את יוקר המחייה, ולא שכח את ירושלים, גבולות ביטחון של ישראל, ורמת הגולן. התייחס למערכת המשפט ולמשטרה. הוא אפילו חיזק את התקשורת. הוא לא התנגח עם אף מפלגה, דעה או עמדה פוליטית. לא מימין ולא משמאל. בני גנץ הלך רק על הראש של נתניהו. הוא לא היה נגד הליכוד, ולא נגד הימין החדש או הישן. לא נגד השמאל, אפילו לא נגד השמאל הקיצוני. הוא אפילו לא אמר שהוא מרכז, הוא פשוט היה מרכז.
כך בידל את עצמו גנץ מיאיר לפיד. כי הדבר הראשון (בערך) שלפיד אמר כשנכנס לפוליטיקה, היה שהוא לא רוצה את "הזועביז" (כלומר, הערבים) ושהוא יקדם "שוויון בנטל" ונכנס בכל הכוח בחרדים. האדם היחיד שגנץ תקף באופן אישי היה בנימין נתניהו. הוא תקף את השחיתות, ואת הפלגנות, ואת ההסתה ואת הרוח הרעה הנושבת מכיוונו. הוא תקף את ההתנשאות ואת המלוכנות. הוא אפילו הודיע שראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להמשיך בתפקידו. והגדיל לעשות כאשר הזמין את בוגי יעלון לעמוד לצידו כשותף ראשון לדרך - ובכך לא רק העניק ליעלון פלטפורמה לחזור לעשייה פוליטית, ואולי אפילו לנקום בנתניהו בהמשך הדרך, אלא סימן מגמה של שיתופי פעולה.
המבחן השני של גנץ: רשימה שתכלול נשים ונציגי פריפריה
זו הייתה מלאכת מחשבת של נאום, שעלה אפילו על הציפיות. אין ספק שבנאומו ערב הזכיר גנץ את הנאום המפורסם של יצחק רבין ז״ל, שנשא כשניצח את יצחק שמיר בבחירות 1992 וקיבל את הכותרת "אני אנווט". גנץ שם את עצמו בראש, מועמד לראשות הממשלה - לא פחות. והוא יוביל, וינהיג ויחליט. פרט קטן ובלתי שולי: רבין נשא את הנאום המפורסם אחרי שזכה ב-44 מנדטים, וגנץ רק השיק את מערכת הבחירות שלו.
החיסרון העיקרי של גנץ הוא חוסר הניסיון הפוליטי שלו. אבל אולי דווקא זה יכול להיות היתרון שלו. הוא רענן ועוד לא עשה טעויות. המבחן המעשי הראשון של גנץ יהיה רשימת המועמדים לכנסת, רשימה שתיבחן בדקדקנות לאור סט הערכים שביטא בנאומו. הוא יצטרך לשלב בה נשים משמעותיות, שותפות אמיתיות לדרך של שוויון, במקומות מרכזיים. הוא יידרש לשלב אנשי פריפריה, פעילים חברתיים ולא רק יוצאי סיירות וצבא. הוא יצטרך לדאוג שגם מאחורי הרשימה לכנסת תהיה חשיבה מדוקדקת של כל העמדות, הדעות, הקהילות והקבוצות של החברה הישראלית. מה שבטוח, הפתיחה הייתה מעולה, והותירה את כל הציניקנים מאחור.