כשראש הממשלה בנימין נתניהו פתח בשידור חי אתמול את מהדורות הטלוויזיה, נדמה לי שגם לו היה ברור שתושמע ביקורת על מידת הדרמטיות של הדברים. בכל זאת, את המדינה שטף גל השערות שנמשך קרוב ל־4 שעות. אבל אם תשאלו אותי, לא רק שיש כאן דרמה, יש כאן אפילו דרמה גדולה.
דווקא בפרשה שהחשוד המרכזי שלה הוא גם מי שמנהל את המדינה, בתיק שהוא ללא ספק בעל פוטנציאל השפעה ברמה לא מבוטלת על מדינת ישראל, צריכים המאמצים של הפרקליטות והמשטרה צריכים להיות מכוונים לחשיפת האמת ולא לסימון אשמים. אלא שנראה שרשויות החוק מבטלות במחי יד את קריאתו של ראש הממשלה, שאומר "חברים, בואו לשמוע את הגרסה שלי, אני יכול לסתור את עדי המדינה כבר עכשיו. תנו לי לעמוד מולם אחד על אחד". ולכן, רק בגלל זה, טוב שאמר את הדברים מול המצלמות.
כלי עימות הוא לא מתנה או צ'ופר
אני לא חושב שיש חולק עם כמה עובדות ברורות: עימות הוא מרכיב בסיסי בחקירה וכלי שכיח וחשוב בדרך לחיזוק הראיות ולחקר האמת. עימותים מקיימים לרוב אחרי קבלת גרסת החשוד. אפילו בתיק הזה ממש, תיק 4000, נעשה שימוש בכלי הזה - אבל כשזה מגיע לראש הממשלה, זה יורד לפתע מהפרק. שימו לב למה שקורה כאן - החשוד המרכזי באחד התיקים הכי משמעותיים בתולדות מדינת ישראל מבקש עימות עם עדי המדינה. לכל הפחות מדובר בעוד הצצה לתוך האמת, בעוד מידע שיכול לסייע בקבלת ההחלטה הנכונה. הרי בסופו של יום, התיק הזה הוא תיק עדי מדינה, והוא כן יכול לקום או ליפול על גרסתם של פילבר וחפץ לדברים. אבל מה עושים עם הקריאה הזו? שום דבר. במשטרה ובפרקליטות מסתתרים מאחורי תירוצים דלים כמו "אילוצי לוח זמנים", ולפעמים מעזים לומר ש"אין צורך בעימות". נו, באמת. ובכל שאר המקרים בתיק הזה היה צורך?
בתכנית שלי הבוקר ב-103FM שוחחתי עם עו"ד קובי סודרי, שהודה (למרות ספקנותו של חיים לוינסון שישב לצדי באולפן) שפעל במקרי עבר ליזום עימותים, ושהליכים כאלה הצליחו לשנות את התמונה הכוללת. "יש הבדל בין מסירת גרסה לשוטר אמפתי לבין אמירת הדברים תוך הישרת מבט לעיניים של האדם שעליו התלוננת", אמר.
וזה לא הכל: צריך לקחת בחשבון שכלי העימות הוא לא מתנה או צ'ופר. עימות הוא כלי מצוין, אבל גם מסוכן. עו"ד סודרי תיאר כיצד הכל מוסרט ומתועד כדי שאפשר יהיה לנתח אחר כך את התנהגות שני הצדדים, וכיצד מופעלות מניפולציות של החוקרים בזמן אמת. לכן, חשודים לא מרבים ליזום בקשות לעימות. נתניהו, דווקא כן.
אולי אנחנו דפוקים כשאנחנו מרגישים שיש משהו לא תקין בדרך שבה מנוהל ההליך, כשאנחנו חשים שמחפשים כאן את הראש ולא את האמת. ואולי לא? אם גם אתם שומעים, אחרי כל הגיחוכים, את ראש הממשלה שלכם ניצב מול המצלמה, מודה במצבו, אומר: "אני חשוד", מחזק את מערכת המשפט, ומבקש מהמשטרה להמשיך ולקיים עימותים בתיק, שכבר היו בו כאלה - קשה שלא לחוש באי הצדק.
מיליון ישראלים לא טועים
ומה לגבי התקשורת? יש לי תחושה שאם המצב היה הפוך ונתניהו היה מסרב להתעמת - היו עוסקים בזה בפתח המהדורות ולאורך הרבה יותר משבע דקות, תחת הכותרת "נתניהו מפחד להתעמת". כשרוצים לקדם את האמת עושים הכל כדי להגיע אליה, כולל עימות. אם אתה מפחד מהאמת וחושש שעדי המדינה יישברו בדרך - משהו באמת של מערכת האכיפה כנראה לא שלם. חבל - כי במקרה הזה הפרקליטות הייתה צריכה לעשות מעל ומעבר, 200 אחוז, כדי לשכנע אותנו שהחקירה התנהלה בהוגנות. וצר לי, בהוגנות היא ממש לא התנהלה.
אני סבור שתיק 4000 הוא קשקוש בלבוש, אבל בתיק שהאישום בו הוא שוחד - מי שישלם את המחיר המיידי הוא ראש הממשלה, גם אם בהמשך יתברר כי לא היו דברים מעולם. לאורך כל הדרך נתניהו ניסה להלך בין הטיפות, לא לפגוע במשטרה ובפרקליטות, אבל הנה מול עינינו יש עניין של הגינות והוגנות בסיסית. אין זמן להמתין לחילופי הדברים בין נתניהו לבין עדי המדינה באולמות בית המשפט. זה יהיה מאוחר מדי, והמפסידים פה יהיו קרוב למיליון מצביעיו, ואני ביניהם, שגנבו להם את הקול. מיליון ישראלים שעל פי הסקרים עתידים לתת את אמונם שוב בנתניהו בעוד כשלושה חודשים, ואולי כדאי להקשיב יותר ברצינות למה שיש לו להגיד.