הדבר המעניין ביותר בראיון הפתע של בנימין נתניהו לא שודר בטלוויזיה. זה היה ראיון חשוב ומעניין; ראיון עם ראש ממשלה חשוד בפלילים בתקופת בחירות לא יכול שלא להיות חשוב ומעניין (כל עוד לא מנהל אותו אלירז שדה), וראיון בהפתעה הוא דרמטי בהכרח. אבל, בסופו של דבר, הראיון הזה סיפק את התשובות המוכרות ו/או הצפויות. מי שפספס את הראיון ודפדף בין אתרי החדשות אולי התאכזב לגלות שנתניהו לא סיפק שום כותרת חדשה, שלא לדבר על ציטוט מהדהד: "קניתי את המניות מכספי", "לא הרווחתי שקל מהצוללות", "שקרים", "עלילות דם". אלו אותם מסרים שמפומפמים בקמפיין הליכוד בימים האחרונים, מאולפני הסקנדלים של הליכוד TV ועד לפיד האקסטטי של יאיר נתניהו.
מה שמעניין, אם כך, הוא לא מה שנאמר בראיון אלא נסיבות קיומו. נתניהו, כידוע, לא מתראיין לכלי התקשורת המרכזיים בישראל. התקשורת העוינת דווקא משתוקקת להעניק לו במה, אבל הוא דוחה אותה בעקביות. הטענה הרשמית, כפי שסיפר לערוץ 20, היא ש"לא נותנים לו לדבר" (שקר שנופץ אמש שוב במשך 35 דקות), אבל האמת היא שפשוט לא נותנים לו לדבר בלי להפריע. לכן נתניהו מעדיף סרטונים לא מתווכים בפייסבוק, ולכל היותר שיחת סלון מלטפת עם עודד מנשה או ראיון נוקב כסכין חמאה עם המועמד לשריון בליכוד שמעון ריקלין.
זה הכלל שגזר על עצמו נתניהו – ויש לו רק חריג אחד. לא, אלו לא משברים ביטחוניים שמוציאים את נתניהו לתקשורת, בטח שלא עניינים פעוטים כמו יוקר המחיה או קריסת מערכת הבריאות, וגם לא מחלוקות ציבוריות כמו חוק הלאום או חוק הגיוס. הדבר היחיד שגורם לנתניהו לשבור את ההתנזרות התקשורתית הוא בחירות. זה קרה ב-2013; זה קרה, בבליץ תקשורתי שנשא את קולו של רה"מ עד לקיקיוניות שבתחנות הרדיו, ב-2015; וזה קרה, שוב, אתמול.
הדמיון בין הראיונות ברור: הם נערכים תחת לחץ הסקרים. אבל חשוב להבחין בהבדלים: ב-2015 נתניהו השתתף במעין-עימות עם בוז'י הרצוג שלושה ימים לפני יום הבחירות, ושמר על מרחק מעצים של שידור מרחוק מיריבו המוקטן והמבולבל; ב-2019 הוא הטריח את עצמו לאולפן, שעות אחדות לפני נסיעה חשובה לארה"ב, לראיון אותו יזם בעצמו, יותר משבועיים לפני מועד הבחירות, בהפתעה. ההבדל הזה מעיד כאלף עדי מדינה על הלחץ שבו שרוי ראש הממשלה.
עבור נתניהו, ראיון לתקשורת הוא לא כלי דמוקרטי המתווך (עם שאלות וביקורת, להבדיל מפייסבוק או מריקלין) בינו לבין הציבור, אלא מכשיר לעיצוב דעת קהל שמאופסן בימ"ח של הבחירות. זה נשק לשעת חירום. וככל שנתניהו נאלץ לדחוף מוקדם יותר את היד עמוק אל תוך ארגז הכלים, כך ברור שהרגל שלו עמוקה יותר בבוץ.
ביבי עשיר, ביבי עני
בראיון עצמו, כאמור, נתניהו לא חידש כמעט דבר. בניגוד לאסטרטגיית השכנוע החביבה עליו – לפשט נושאים מורכבים לכדי משוואות דביליות שאפשר להפוך לסטורי באינסטגרם – בכל מה שקשור לפרשת הצוללות המורכבות פועלת לטובתו (לפחות כל עוד הוא נותר מחוץ לחקירה). הקשרים הסבוכים, החסיונות הביטחוניים, החקירה שנקלעה למשבר והבחירות שצובעות את הכל בגוונים פוליטיים הופכים את תיק 3000 לפרשה כמעט בלתי צליחה עבור הציבור הישראלי. נתניהו לא מנסה לפזר את הערפל. להפך; הוא מוסיף שכבה משלו. הזיגוג האחרון שלו כולל "סוד מדינה" ביטחוני שהיו שותפים לו מתי מעט בצמרת הביטחונית הישראלית. למרבה התדהמה, אף אחד מהם לא עמד באותה תקופה בראש זרועות הביטחון.
נתניהו כבר השתמש בטריק הזה בנובמבר האחרון, כשתלה בסוד ביטחוני את הימנעותו מיציאה למבצע בעזה. לימים נחשף הסוד – המבצע לחיסול מנהרות חיזבאללה בצפון. אבל הפעם זה נראה מופרך. אם מדובר בסוד ביטחוני ממעלה ראשונה, קשה להבין כיצד שותפים לו פקידי ציבור ולא שרי קבינט, יועמ"ש ולא שר הביטחון, ראש המטה לביטחון לאומי ולא הרמטכ"ל. מוטב שיעקב עמידרור, יעקב נגל ובעיקר אביחי מנדלבליט (כמי שעדיין נושא במשרה ציבורית ומחויב לאמון הציבור) ימהרו להבהיר אם יש אמת בדבריו של ראש הממשלה. ואם כן – מוטב שהכנסת תבחן את האופן המטריד שבו מתקבלות החלטות בעלות משמעות אסטרטגית במדינת ישראל.
את פרשת מכירת המניות – שהזעיקה את רה"מ לאולפן ושאולי תזעיק אותו בקרוב שוב למפגש עם חוקרי המשטרה – נתניהו מבקש לתאר כסיפור הצלחה כלכלי. זו גרסה עם חורים שעדיין ממתינים לחוקרים שיציצו בהם (תחילת המגעים עם מרקל על צוללת שישית ב-2009, היעדר אישור מוועדת ההיתרים ב-2010). אבל גם אם ייסתמו החורים תישאר בעינה שאלת ניגוד העניינים שבו עמד ראש הממשלה. לא פחות מכך, תדמית הגאון הפיננסי (שמשרתת אותו גם מול יריביו מכחול לבן) לא מסתדרת עם דמות פושט היד שהוא לובש מול ועדת ההיתרים בבקשתו לקבלת תרומות מבעלי הון. אם נתניהו הוא ביזנסמן מבריק שיודע להוציא מיליונים ממפעל קורס, למה הוא צריך להלוות כסף מאחרים?
קרן אור
נתניהו הגיע ערוך ומוכן למלחמה בצוללות; אבל כשקרן מרציאנו הרחיבה את בנק המטרות, נראה היה שראש הממשלה מאבד מנחישותו. תשובתו בנוגע לחקיקה שתמנע את העמדתו לדין היתה מתחכמת ("לא עסקתי בזה" – פח שמרציאנו לא נפלה בו, ושאלה גם על המקורבים) ומסויגת ("אני מניח שלא אעשה זאת"); כזו היתה גם תשובתו על ממשלת אחדות עם כחול לבן. בכל פעם שהוא ניסה להתחמק, מרציאנו דחקה אותו אל הקיר. אחרי שהתרגל להתייצב מנומנם באולפנים שבהם אלירז שדה מדקלם תסריטים וריקלין יורה קומפלימנטים, נתניהו מצא את עצמו תחת אש שלא חווה מאז סיפורי הגבורה מהסיירת (כן, שלא נשכח חלילה שלא רק אמנון אברמוביץ' הוא גיבור ישראל).
נתניהו התייצב באולפן כשהיתרון לצידו: ראיון בהפתעה מבלי לתת למראיינת זמן הכנה, בנושאים שהוא בקיא בהם יותר ממנה (משום שהם נוגעים לו), עם כישרון רטורי משופשף ועם ההכרח לקבל את הזמן כדי להשלים את דבריו, דמגוגיים ולא מדויקים ככל שיהיו. אבל קרן מרציאנו – בתקיפות ובהגינות – הצליחה להפוך את היוצרות ועשתה כל שביכולתה כדי לייצר עם נתניהו ראיון כמותו לא ראינו שנים, אולי מאז העימות עם איציק מרדכי ב-1999: היא ביקרה את התנהלותו המחפירה בפרשת הפריצה לטלפון של בני גנץ (שבה הוא תוקף בכיר ישראלי שעשוי להיסחט, לדבריו, במקום לתקוף את האיראנים); קרעה את דף המסרים על הרוטציה בכחול לבן; הבחינה בין תכנית סאטירה ותעמולת בחירות (בנוגע לחיקוי של אמנון אברמוביץ' ב"ליכוד TV"); והביאה את נתניהו להקריב את מירי רגב על מזבח הקמפיין (בנוגע להאשמות על גזענות). אם היה חשש שהראיון ינוצל לתעמולה בשידור חי (מה קרה להוראת יו"ר ועדת הבחירות לעכב שידורים חיים, ואיך נתניהו יוכל עכשיו להתלונן כהרגלו על האפליה?) – מרציאנו הפיגה אותו.
לא יהיה כלום
ואף על פי כן, זה לא היה ראיון רע עבור נתניהו. התשובות שלו אמנם היו מתפתלות, משתהות ובעייתיות, אבל הוא כמעט ולא איבד את הפאסון קר הרוח והזחוח שמאפיין אותו. הלחץ שירה אותו כמו פקק שמפניה ורודה מבלפור לנווה אילן לא ניכר כמעט בשפת הגוף שלו; כמו (כמעט) תמיד, נתניהו נראה נינוח יחסית, מחויך לפרקים ואפילו סבלני מהרגיל (הפעם השואלת לא שעממה אותו). נתניהו הוא פרפורמר מיומן; אם לא ניתן לו לדקלם את דף המסרים, הוא יגלם אותו בפניו. הראיון הזה הזכיר עד כמה נתניהו חש בנוח באולפני טלוויזיה, והוכיח עד כמה הוא קריטי לתעמולת הליכוד; איש מאנשיו הנאמנים, הצעקנים והמתקרנפים לא יודע לדברר את מסרי הקמפיין כמוהו.
המאבק המאוזן בין מרציאנו החדה לנתניהו המנוסה יצר ראיון מצוין – אבל גם כמעט חסר השפעה. ספק אם רבים שינו אתמול את דעתם על מעורבותו של נתניהו בפרשת הצוללות או על החשש לסחיטת גנץ. סביר יותר להניח שכל צד התבצר עוד יותר בעמדתו. אחד מרגעי השיא של בחירות 2019 יסומן בעוד רגע כנקודה אקראית על ציר הסקרים.
נתניהו רשם רעש אדמה קל, אבל כדי להרעיד את מפת המנדטים הוא יזדקק ליותר מזה. אולי בכל זאת עוד נראה עימות ישיר עם בני גנץ. עבור נתניהו זה עשוי להיות קלף מנצח: ראש ממשלה משופשף מול טירון פוליטי עם קילומטראז' תקשורתי מוגבל. יותר קשה ממרציאנו זה לא יהיה.