1. אז אמר
יותר מ-1,600 מילים נשא אמש בני גנץ. 1,600 מילים שרובן תמרנו כאוגדה משוריינת סביב ההכרח המגונה לייצר אמירה משמעותית. קלישאות התחלפו על מסך הווידאו כמו בכנס העצמה של פטריוטים אנונימיים (או כמו בג'ינגל של חוסן לישראל). הרבה אחדות, המון "ישראל" (42 פעמים), אינסוף בנאליה. מעט הצהרות בנושאים שנויים במחלוקת (ברית הזוגיות, מתווה הכותל) טבעו בים של קונצנזוס. לפרקים ארוכים – והיו פרקים ארוכים מאוד בנאום הזה – זה היה כל כך חסר אמירה עד שהיה חשש שהנאום נגנב מהלפטופ של יאיר לפיד. יותר מ-1,600 מילים – כל כך הרבה הוקרא, כל כך מעט נאמר. לזה חיכינו? בשביל זה הוא בא מן השתיקה?
לא. זה בכלל לא חשוב. גנץ לא עלה על הבמה כדי לספר לעם ישראל שרק אהבה תנצח. בשביל זה יש לנו את לפיד. גנץ עלה לבמה כדי לשדר ווינריות. הוא עלה כדי להציע אלטרנטיבה שלטונית ראויה – אלטרנטיבה רעיונית ותודעתית. אם אתם עדיין מטילים ספק בעובדה שהוא הצליח בזה, שוטטו בין עמודי הטוויטר של שרי הליכוד. המסרים חוזרים על עצמם, והם כולם אומרים דבר אחד. לא, לא "גנץ זה שמאל". הם אומרים פאניקה. איך אמר פעם הפטרון שלהם? הם מ-פ-ח-דים.
2. סיקור אוהד
נתניהו עצמו ודאי תלש אתמול שערות סגולות מרוב כעס. דובריו ושלוחיו מנסים לצייר את גנץ (בין השאר) כטירון פוליטי שזה עתה פשט מדים וכבר מכריז על עצמו מועמד לראשות הממשלה, והנה הטירון משתלט על מהדורות החדשות כמו היה – איך לומר? נתניהו.
המהלך הזה שיחזר את תרגיל ההודעה ה"דרמטית" של רה"מ – אבל עם הרבה פחות מאמץ, הרבה יותר אלגנטיות וכמעט ללא ביקורת תקשורתית. כשראש הממשלה מודיע שיש לו הודעה דרמטית, מובן מאליו שהעיתונות מנקה לטובתו של הליין-אפ – גם אם לכולם ברור שמדובר בתרגיל פוליטי ציני וחסר פרופורציה. מפתיע יותר שזה קורה גם כשגנץ – בסופו של דבר עוד פוליטיקאי שרץ לכנסת – מכריז על נאום בשעה שמונה בערב. זה הדיבידנד שקיבל גנץ עבור שבועות ארוכים שבהם נשא עמו את צער השתיקה. אתמול הוא הוכיח ששליטה בתקשורת היא לא מתת הקסם של נתניהו – עם שוחד או בלעדיו.
3. רק לא (להגיד) ביבי
נתניהו היה מושא התקיפה המרכזי של גנץ אמש – כפי שיהיה גם מעתה ואילך. החשד המוקדם שגנץ לא יתקוף את נתניהו כדי לשמר לעצמו פוזיציה נוחה להצטרפות לממשלת ליכוד התבדה. אלא שגנץ כמעט לא הזכיר את ראש הממשלה בנאום; ליתר דיוק, הוא לא הזכיר אותו בשמו.
זה היה מהלך רטורי מוזר, ואפילו כזה שמעליב את האינטליגנציה, כאילו הצופה הישראלי לא מבין על מי גנץ מדבר כשהוא מזכיר מנהיג שאוהב מתנות מגונות או שהעם משעמם אותו. הרמזים היו עבים כמו תיקי חקירות מסוימים בלהב 433. אז מה הטעם במדיניות העמימות? למה לא לנקוב פשוט בשם המפורש? למה רק לא (להגיד) ביבי?
גנץ לא נמנע מהשם "נתניהו" מתוך יראה וולדמורטית, כמובן. הוא פשוט מבקש לנהל קמפיין חיובי ולהימנע ממתקפות אישיות. כשמישהו באולם העז לחרוג מהמשמעת הקואליציונית של קהל בהופעה של נועה קירל ולהביע מחאה נגד נתניהו, גנץ היסה אותו כאילו היתה זו הסתה לרצח. בניגוד לשותפו החדש, משה יעלון, וליו"ר האופוזיציה בפועל, אהוד ברק, גנץ לא רוצה להצטייר כמי שמתנגח בביבי. המטרה שלו אינה נתניהו, אלא השלטון. אבל מה לעשות שנתניהו הוא האיש שצריך לנצח בדרך לשם?
רק פעמיים הזכיר גנץ את השם "נתניהו" – וגם זה היה בהקשרים חיוביים לכאורה: פעם אחת כ"פטריוט ישראלי" ופעם שנייה באמירת תודה על שירותו כראש ממשלה. האזכור הראשון היה דווקא עקיצה מחוכמת למדי ("פטריוט ישראלי אשר (...) חתם על הסכם עם רב המרצחים ערפאת"), אגרוף ביטחוניסטי מתחת לחגורה הרופפת של נתניהו, במקום שבו הימניות שלו חלשה במיוחד: המלחמה בטרור וההתנהלות הצבועה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. האזכור השני, לעומת זאת, היה מנומס – אבל מזויף. אחרי קיתונות ביקורת ששפך על ממשלת נתניהו, אחרי שהאשים אותה בהסתה, בפלגנות, בהתנשאות, בניכור, באנוכיות, במניפולטיביות, במה לא – אחרי כל זה, על מה בדיוק גנץ אומר תודה?
נתניהו עושה כל שביכולתו כדי להוציא את גנץ מהאיזון הממלכתי. אתמול הוא הטיח בו את מילת הגנאי "לפיד". לגנץ זה בינתיים לא מזיז; הוא שומר על דפוס תגובות לקוני וממשיך להדיר את השם נתניהו מפיו. אם הדרך הזו תוביל אותו לגבור על ביבי, זה אכן יהיה הרבה יותר מניצחון אישי; זה יהיה ניצחון ערכי.
עוד נאום של לפיד. מי שאומר שהוא לא ימין ולא שמאל - הוא שמאל
— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) January 29, 2019
4. התגובן האוטומטי
נתניהו קבע אתמול את הטון בתגובות לגנץ. "מי שאומר שהוא לא ימין ולא שמאל – הוא שמאל", אמר, בלוגיקה שאיש מאוהדיו לא יטרח לנתח (למה מי שאומר שהוא לא ימין ולא שמאל הוא לא ימין?). שרי הליכוד – התשובה הקקופונית המאולפת שלו לקהל המעריצים הנלהב של גנץ – יישרו קו בצייתנות. הצטרפותם של יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר – אנשים כל כך ימנים עד שפעם הם שירתו את נתניהו – לא גרמה לאיש מהאקוניסים לשכתב ולו אות בדף המסרים שהועבר להם מבעוד מועד תחת הכותרת "גנץ זה שמאל". מבחינתם, גנץ יכול היה גם לשריין את ברוך מרזל ולקרוא נאום של הרב כהנא – הוא תמיד יהיה שמאל, כי כל מי שלא תומך בנתניהו הוא שמאל, מנצר אנשי האצ"ל אביחי מנדלבליט ועד רובי ריבלין הבית"ריסט.
נפתלי בנט לא נזקק אפילו לשמוע את גנץ כדי לתקוף אותו; הוא הגיע עם סרטון מהבית. בסרטון הוא תקף את האיחוד בין "אדריכלי התיקו מצוק איתן", גנץ ויעלון. נחשו מי היה ראש הממשלה במהלך "צוק איתן". נחשו מי התנגד להצעת בנט בקבינט. נחשו את מי בנט לא יעז לתקוף. נחשו לממשלתו של מי הוא ירוץ בלי להתנצל.
סדר היום האזרחי של חוסן לישראל החריד את החרדים, שאוהבים לשמור על כל האופציות הפוליטיות פתוחות וגילו לפתע שגנץ מתכוון לסגור להם את דלת אוטובוס השבת בפרצוף. יעקב ליצמן הכתיר את גנץ כטירון פוליטי (לא יודע, אג'נדה חילונית דווקא שירתה היטב את בני משפחת לפיד כשהיו טירונים פוליטיים), ואריה דרעי חיסל את האירוניה כשביקר את גנץ שפצה את פיו אחרי "שבועות של שתיקה". גנץ היה כנראה צריך ללמוד מדרעי; למה לשתוק בקמפיין פוליטי במשך שבועות כשאפשר לשתוק בחדרי חקירות במשך שנים?
5. נכבה הלפיד
נתניהו היה המטרה המובהקת של נאום גנץ, אבל הקורבן האמיתי עמד בכלל בטבעת הנזק ההיקפי. את הזיעה של יאיר לפיד אפשר היה להריח אתמול עד לגני התערוכה. אחרי ששתה ממנו מנדטים במשך שבועות מבלי לומר מילה, ואחרי שהשתלט על מהדורות החדשות באופן שלפיד לא יכול אפילו לחלום עליו, גנץ גם דרך על כל בלטה רופפת שיו"ר יש עתיד ריצף בה במשך עשור את דרכו המדומיינת למשרד ראש הממשלה. שנים הוא חוצב לעצמו נישה ריקה במרכז הפוליטי, והנה בא גנץ ומכבה את הלפיד.
אם לפיד לא היה יהיר, הוא היה חותם בעצמו על כל מילה בנאום של גנץ. לפני שנתיים הוא נשא נאום נלעג ובו הכריז שתכנית העבודה שלו היא "לאהוב את ישראל". "אני אוהב את ישראל" היה המשפט השני של גנץ אמש. כשקוראים את יו"ר חוסן לישראל רק מבעד לטקסטים המעטים ששחרר מאז שחרורו, רואים יאיר לפיד עם כנפי צניחה.
אבל אתמול הרמטכ"ל לשעבר מתח סס"ל בינו ובין לפיד. לא קו הפרדה רעיוני ולא קו מהותי, אלא קו תדמיתי – אבל בבחירות בישראל 2019, התדמית היא הכל. לפיד הוא אדם כריזמטי, אייקון תרבות בדימוס וכוכב תקשורת מוכח – אבל הוא מרוח בשכבה מבריקה כג'ל של זיוף. אפילו חיתוך הדיבור שלו מנייריסטי. גנץ, לעומת זאת, הצליח לשדר אמש צניעות, פשטות וכנות – תכונות שלפיד לא יצליח לגייס לעצמו גם אם יטרח להצטלם עם אפוד צהוב מחוץ לרדיוס רמת אביב. ואולי זו פשוט פריבילגיה של פוליטיקאי חדש, "טירון פוליטי" כפי שכונה בבוז. בינתיים הטירון עושה כמעט לכל הלוחמים הוותיקים בנתניהו בית ספר. עבור בוחרים שקצו בביבי, אבל גם ביריביו, הוא מבטיח את מה שיאיר לפיד כבר לא: יש עתיד.
שני המהלכים שביצע גנץ אמש – צירוף יעלון (שפסל את האפשרות להיות מס' 2 של לפיד) ונאום הפתיחה המתוקשר – קירבו אותו לעמדת מט בקרב האלטרנטיבות השלטוניות שהוא מנהל עם לפיד. לפיד, מתאגרף חובב, יודע היטב איך יכול להסתיים הקרב הזה: או שהמתאגרף הנחות מחבק את יריבו; או שהוא חוטף נוק אאוט.