הרעש שעוררו שברירי המילים שהרמטכ"ל לשעבר והמועמד השתקן בני גנץ הוציא היום מפיו, יכול להסביר מדוע האיש דבק עד כה בעצת יועציו שלא לומר מילה. נכון שהבוקר גנץ לא אמר יותר מדי, אבל המסר שעבר בין השורות, בעיקר בכך שבחר שההתבטאות הציבורית הראשונה שלו תעסוק בתיקון חוק הלאום, מעיד שהוא שייך למחנה שמהסס להצהיר בפה מלא על זכותו הלאומית של עם ישראל על מולדתו.

אבל מכיוון שבכל זאת מדובר רק ברמז, ושבמשך רוב הזמן האיש מקפיד לשמור על זכות השתיקה, אין ברירה אלא לחפור קצת אחורה בזמן כדי לקבל מבט רחב יותר לגבי מהי תפיסתו. 

בשנת 2015 נאם גנץ בכנס של ארגון 'שורת הדין' בנושא "חוקי המלחמה החדש". גנץ עמד שם וסיפר כיצד במהלך מבצע 'צוק איתן' כח של גולני עמד סמוך לבית החולים 'ואפא' בעזה, כאשר מתוך בית החולים יורים עליהם. גנץ עצמו כרמטכ"ל ישב באותו זמן בחפ"ק, ופיקד על האירוע. "אנחנו הזהרנו מראש את בית החולים כדי לוודא שאין שם אף אחד, ואז גולני רצו לתקוף את המקום". עד כאן הגיוני – צה"ל כצבא מוסרי הזהיר מראש את אנשי בית החולים שיפנו את המקום, וידא שאין שם אזרחים, וכשהיריות על חיילי גולני נמשכו, החליטו לתקוף את המקום.

אלא שהסיפור לא הסתיים בצורה הזו. "אני הייתי שם בשטח ואמרתי להם 'חכו'", המשיך גנץ לתאר את אירועי אותם ימים, ואז אמר משפט בלתי נתפס: "לקחנו סיכון על חשבון חיילי גולני, אני באופן אישי, ובפעם הנוספת וידאנו שאין שם אף אחד". כן, אתם קוראים נכון. אחרי שהצבא כבר עשה מעל ומעבר מבחינה מוסרית כדי למזער ככל האפשר פגיעה באזרחי אויב בזמן מלחמה, הרמטכ"ל החליט לסכן את חייהם של לוחמי גולני, כשבאותו זמן האויב יורה עליהם מתוך אותו בניין. ואיך הוא מרגיש כלפי זה? "אפילו שזה נשמע לא הגיוני בהתחלה, אני מרגיש גאה שאני נמצא בצד הנכון מבחינה מוסרית", סיכם גנץ. 


האתוס של גנץ: חיי האויב יקרים יותר

הסיפור של גנץ, עם התפיסה המוסרית ההזויה שמעדיפה להשקיע עוד ועוד מאמץ בהגנה על אזרחי אויב ולא על חיילינו שלנו, זרקה אותי מייד לקטע אחר, ציטוט שאת סופו בוודאי כולם מכירים: "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".


את המילים האלה אמר ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. בן גוריון רצה שצה"ל ייבנה על האתוס בו "שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו", ולא "שחיי אזרחי האויב יהיו יקרים לו". נכון, העם היהודי והצבא היהודי תמיד ישתדלו לפעול במוסריות הגבוהה ביותר, זוהי מלאכתו המקצועית של המפקד, אבל קודם כל עליו לשמור על חיי הפקוד שלו מכל משמר, ולא לסכן אותו לשם איזו תחושת גאווה מוסרית בלתי ברורה. זה הדבק שעליו בנוי צבא העם, זה האתוס שבשמו נערים צעירים ומילואימניקים קצת יותר מבוגרים, מוכנים ללכת באש ובמים לכל מקום שיישלחו אותם.

התפיסה של גנץ חותרת תחת כל זה. בתפיסת העולם של גנץ, האיש שרואה בעצמו מועמד למשרת שר הביטחון, האם הערביה היא זו שיכולה להיות בטוחה שגורל בנה נמסר בידי הראויים לכך. אמו של חייל גולני, לעומת זאת, כבר תרגיש בטוחה פחות. 

הכותב הוא עורך האקטואליה בעיתון 'בשבע'