מי היה מאמין שנפתלי בנט לא יעבור את אחוז החסימה, ומי שהכי ייפגע מזה פוליטית יהיה דווקא יריבו הגדול - בנימין נתניהו. שראש הממשלה ייפגע מזה כל כך חזק, עד שאנשים ממטה הליכוד יגיעו לסייע לאנשי הימין החדש בחיפושים הנואשים אחר הקולות החסרים, קולות שכבר לא יהיו. נכון, הליכוד גדל והתעצם מ-30 ל-35 מנדטים, אבל ארבעת המנדטים החסרים של הימין החדש מציבים את נתניהו במצב גרוע יותר מזה בו סיים את הממשלה האחרונה, כשהוא תלוי לגמרי בחמש האצבעות של ישראל ביתנו.
אצל ליברמן לא מדובר רק במשחקי שרירים של משא ומתן, מסוג המערכות שהסוף שלהן ידוע מראש. ב-2015 יו"ר ישראל ביתנו הפתיע את כולם כשהותיר את נתניהו תקופה לא קצרה עם קואליציה צרה של 61 אצבעות בלבד, הצטרף רק תמורת המחיר המופקע של משרד הביטחון, וכשהריח את הבחירות המתקרבות היה גם הראשון לנטוש. הפעם המצב חמור עוד יותר, כשבלעדיו לקואליציה יש רק 60 קולות, מה שיכול בפועל לשתק אותה, ואולי אף למנוע ממנה את יכולת הקיום.
הבעיה הכי חמורה בליברמן היא שלמעשה לאף אחד אין ממש מושג מה האיש רוצה. ככלל, המגמה בקואליציה הנוכחית היא להמשיך את מה שהיה עד עכשיו. משה כחלון ככל הנראה ירצה להמשיך באוצר, אם כי לא מופרך שאחרי הנפילה בבחירות יהיה מוכן לקבל גם משרד מכובד אחר. הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' רוצים לשמור בידי הבית היהודי במתכונתו החדשה את משרד החינוך לרב פרץ וסמוטריץ' למשרד המשפטים. המפלגות החרדיות חוזרות שוב ושוב על רצונן לקבל שוב את אותם תנאים בהם היו בממשלה הקודמת, מן הסתם בשדרוגים קלים בהתאם להתחזקותן, וכמובן עיצוב חוק הגיוס בהתאם לדרישותיהן. בשורה התחתונה, מבחינת השותפות הקואליציוניות הממשלה הנוכחית לא תהיה העתק-הדבק מושלם של זו הקודמת, אבל השוני לא יהיה גדול.
רק אצל ליברמן המצב לא ברור. בניגוד לכל שאר השותפות, האיש הרי עזב את הממשלה בחמת זעם, בטענה שהוא לא יכול להישאר במשרד הביטחון כשהוא רואה כזו כניעה לטרור. אז מה בעצם השתנה מאז? ראש הממשלה אותו ראש ממשלה, חברי הקואליציה אותם חברי קואליציה, ורק בנט ושקד אינם, וכולם יודעים שלא הם היו אלו שהפריעו להילחם בטרור, שלא לומר להפך. איזה הסבר יוכל לספק ליברמן לחזרתו למשרד בו הוא לא חיסל את הנייה בפעם הקודמת?
ייתכן שזו הסיבה למהומה שליברמן החליט לחולל סביב חוק הגיוס. הוא הרי יודע שהחרדים התחזקו, ואם זה לא מספיק הרי שהבית היהודי בהיעדרו של בנט יגבה את החרדים עוד יותר מאשר בעבר. כשר ביטחון לשעבר, ליברמן גם יודע ששום חקיקה לא תביא יותר חרדים אל הבקו"ם, ודיבור על חוקי גיוס רק מוריד את מספר החיילים החרדים החדשים. אולי העיסוק בחוק המיותר הזה הוא הדרך שלו להסיט את הדיון משאלת ה"מה נשתנה" שמלווה את חזרתו למשרד, ואולי זו גם תהיה דלת הבריחה שלו. ליברמן יוכל לומר שהוא אמנם נאלץ להתפשר על החוק, אך במצב כזה הוא לא יכול לחזור למשרד הביטחון, אלא דווקא למשרד החוץ, תפקיד נוצץ ונוח הרבה יותר, שם עשה חיל בעבר.
ואחרי שכמעט כל התיקים המבוקשים יחולקו, תתחיל המריבה האמיתית. ישראל כץ, מירי רגב, יריב לוין, צחי הנגבי, גלעד ארדן – כולם שרים בליכוד שמצפים לקבל שוב תפקיד שר, אבל במשרד בכיר יותר. גם המצטרפים החדשים גדעון סער, ניר ברקת יואב גלנט מעוניינים בתפקיד, והרשימה עוד ארוכה. וכך בכירי הליכוד ייאבקו על השאריות, ויגלו שוב שבעידן נתניהו האפשרות לקבל תפקיד משמעותי ולהשפיע על הממשלה נמצאת רק מחוץ למפלגת השלטון.