לא רק במגזר הדתי לאומי שמחו לשמוע על חתימת ההסכם בין הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ בסוף השבוע שעבר. גם בלשכתו של בנימין נתניהו נשמו לרווחה, אם כי רק לזמן קצר. סביבת ראש הממשלה הייתה מעורבת לא מעט מאחורי הקלעים בהפעלת הלחצים על שני הצדדים להגיע לריצה משותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי, אבל מבחינתם המשימה עוד לא הושלמה. נכון שבמצב כזה מירב הסיכויים הם שמפלגת הציונות הדתית תעבור את אחוז החסימה ואולי אף מעבר לכך, אבל נתניהו רוצה לראות בתוך ההסכם גם את עוצמה יהודית של ד"ר מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר.


התירוץ הרשמי של ראש הממשלה הוא כמובן גודלו של גוש הימין, אלא שאם זו הייתה הסיבה האמיתית היינו רואים גם פעילות ולחצים לשילוב בין כחלון לאורלי לוי (עד כמה שהם ימין), או לכל הפחות דאגה לליברמן, שלא לדבר על משה פייגלין שלפי הסקרים עשוי להוריד לטימיון 2-3 מנדטים. היעדר הדאגה הזו מצביע על כך שהנקודה המרכזית היא לא 61 אצבעות ימניות, אלא משהו אחר, גם אם מעט חופף – 61 אצבעות שייצמדו ללשון החוק, ויישארו עם ראש הממשלה עד להרשעה חלוטה בערכאה העליונה.

למה בכלל צריך נתניהו את איתמר בן גביר?

כחלון אמנם הודיע (בכנס ירושלים של בשבע, בשבוע שעבר) שימליץ על נתניהו, אך מצד שני אמר לא פעם שנתניהו לא יוכל להמשיך לכהן במידה ויוחלט על כתב אישום. אורלי לוי השמיעה גם היא התבטאויות דומות, שלא לדבר על האפשרות שתצטרף בכלל לגנץ. אביגדור ליברמן אמנם אמר שמבחינתו רק בית המשפט יכריע, אבל גם נתניהו יודע שבמקרה של איווט הכל שאלה של קונסטלציה פוליטית, ושאם ישראל ביתנו לא תקבל את מבוקשה, האצבעות שלהם יעלמו. לכן בספירת הראשים של נתניהו כחלון, אורלי לוי, ליברמן, וכמובן פייגלין הבלתי צפוי, פחות קריטיים.

היחידים שנתניהו יכול לסמוך עליהם הם אלו שיודעים שקהל הבוחרים שלהם לא יסלח להם אם הם יהיו אלו שיפילו ראש ממשלת ימין מכהן שנרדף על ידי התקשורת ומערכת המשפט. ברשימה הזאת נמצאים כל חברי הליכוד, כולל הבכירים שאולי ישמחו מאוד בסתר ליבם שהצל של נתניהו יסור מעליהם, אבל גם יודעים שמתפקדי המפלגה לא ישכחו ולא יסלחו למי שיפיל את המלך נתניהו. 

אביגדור ליברמן. ילך לאן שמשתלם לו|צילום: קובי ריכטר/TPS, חדשות

נפתלי בנט ואיילת שקד נמצאים בעמדה דומה לזו של בכירי הליכוד. הם כבר חולמים להגיע לשלטון ביום שאחרי, יודעים שרבים בימין כבר חושבים שהגיע זמנו של נתניהו ללכת (ובונים שהקולות האלה יגיעו לימין החדש), אך באותה נשימה מבינים שאסור להם בתכלית האיסור לזרז את היום הזה ולו בשנייה אחת, אולי למעט תפילות חרישיות (של הצד הדתי במפלגה, כמובן).

מי שכמובן יצטרפו למפלגות הימין הם ש"ס ואגודת ישראל, השותפות הטבעיות, שגנץ לא יוכל להציע להן יותר ממה שנתניהו ייתן, שלא לדבר על כך שהאמון של הציבור שלהם במערכת המשפט נמצא בקצה הנמוך ביותר של הסקאלה, בוודאי כשמדובר על תומכי אריה דרעי.

מעבר לפינה מחכה לנתניהו חיבוק תקשורתי

לצד אלו, האצבעות הכי בטוחות הן של אנשי הבית היהודי (והאיחוד הלאומי), שכבר הצהירו, ויותר מכך הוכיחו בפועל, שהמגזר הדתי-לאומי יעשה כלל יכולתו כדי להשאיר ממשלת ימין מכהנת, מה גם שלהם אין מה להרוויח ממלחמת הכל-בכל שתתעורר בימין ביום שאחרי נתניהו. לכן נתניהו פעל לאיחוד בין שתי המפלגות (שהבדל בינהן אפילו במגזר עצמו מתקשים למצוא), ומאותה סיבה נתניהו ימשיך להפעיל לחצים כדי שהמנדט-וחצי שניים שעוצמה יהודית מביאה יהיו בכנסת. בן ארי ובן גביר אמנם יתקפו אותו מימין, אבל הם יעשו חיים לא קלים גם לנפתלי בנט, איילת שקד ואפילו לבצלאל סמוטריץ' (כן, גם הוא לא מספיק ימני עבורם), ובעיקר יתייצבו בצד שלו במלחמה החשובה לו מכל – זו מול התקשורת ומערכת המשפט.


ומה אם כל זה לא יעבוד? אם אחרי כל המאמצים עדיין לא יהיו מצד ימין מספיק אצבעות שיחזיקו כשיוגש כתב אישום? בשביל מקרה כזה יש את "עסקת המאה" – אותו הסכם מדיני שיכול להעניק לנתניהו את תמיכת השמאל, וכמובן החיבוק התקשורתי עם שובה של עונת האתרוגים.

הכותב הוא סגן עורך עיתון 'בשבע'