לא מעט זמן התלבטו במטה מפלגת "ימינה" אם לבחור לרוץ בשם חדש או להישאר עם "הימין המאוחד". ראשי הרשימות המרכיבות היו חלוקים בסוגיה וגם בקרב אנשי המקצוע לא ממש הייתה הסכמה, אלא שלאורך כל התהליך, הראש של יו"ר הרשימה, איילת שקד, היה במקום אחר לגמרי.
שקד יודעת טוב מאוד ששם כזה או אחר הוא לא מה שיחרוץ את גורל המפלגה. בין שלל משחקי "הימין החדש", "הימין המאוחד", "איחוד הימין" וכל צירוף מילים נוסף עם המילה "ימין", השם "ימינה" הוא אופציה נקייה יחסית, אבל לא איזה קלף מנצח.
הסוגיה המהותית יותר. ולמעשה המהותית מכל, היא אחת, או אם להיות קצת יותר מעמיק – שתיים. ההגדרה הפשוטה לבעיה היא - מה עושים מול "קמפיין הגעוואלד" - איך שקד תצליח לא ליפול שוב לאותו בור שבנט, וגם היא, נפלו אליו בשתי הפעמים הקודמות. הבור הקבוע בו כל מערכת בחירות מתחילה עם סקרים מחמיאים, קהל אוהד, ונגמרת בזה שברגע האמת נתניהו בקולו הסמכותי מסביר לציבור שהכל תלוי במספר המנדטים של הליכוד, ולמרות שאמיתית אין בזה בדל של אמת, המנדטים עוזבים את מפלגת הימין ועוברים לליכוד.
עם השאלה הזו שקד קמה בבוקר, מסתובבת לאורך כל היום, הולכת לישון איתה בערב ובלילה חולמת על קשית שבאה ושותה ממנה עשרות אלפי אנשים שהתכוונו לשים "איילת שקד" בקלפי. אבל יש לשאלה הזו גם פן עמוק יותר. הציבור אולי לא מבין את רזי הפוליטיקה, אבל הוא גם לא מטומטם, ויש סיבה מדוע פעם אחר פעם מתרחשת אותה תופעת טבע של נדידת הקולות בעונת ההצבעה. סיבה שלא מסתכמת במילים "געוואלד" ו"קשית".
האמת היא שכמו "הימין החדש" והבית היהודי לפניה, גם "ימינה" של איילת שקד מתמודדת מול אותו מלכוד – איך גם יוצרים בידול מול נתניהו, אבל גם נזהרים שלא לצאת נגדו. מדובר בשתי נקודות הכרחיות. מצד אחד ברור שכדי למנוע את הבריחה לליכוד, שקד חייבת להסביר לציבור בצורה מפורשת מה ההבדל בין המפלגה שלה לבין מפלגתו של נתניהו, והבידול הזה חייב להיות חד וברור, כזה שיעמוד מול הקול הסמכותי שמשמיע את זעקות השבר המזויפות.
מצד שני, ניסיון העבר הוכיח שכל מתקפה ישירה על נתניהו חוזרת אל מפלגות הימין כמו בומרנג ומכה בהן בעוצמה. הסיבה למצב הזה כנראה נעוצה בכך שיותר מאשר ישראל של 2019 מחולקת בין ימין לשמאל, היא מתחלקת לנגד נתניהו או בעד נתניהו. איש אחד שהכל נע סביבו, ואו שאתה רוצה שהוא יישאר או שאתה חולם שהוא ילך. אין אמצע. אם תקפת אותו, ולא משנה שעשית את זה מימין, זה אומר שאתה נגדו, ואתה רוצה ממשלת שמאל (ועל האחריות הגדולה של השמאל התקשורתי לתהליך הזה, כבר כתבתי כאן בעבר). לכן, למרות שיש חלקים לא קטנים בימין האידיאולוגי שמחכים ששקד וחבריה יתקפו את נתניהו, ואף קוראים להם לעשות זאת שוב ושוב, ב"ימינה" מהססים לנקוט בצעד הזה ובצדק.
המלכוד הזה שם לכאורה את שקד ו"ימינה" בסמטה ללא מוצא, וכאמור, מול אותה שאלה שאף אחד לא באמת הצליח לפתור במערכות הבחירות האחרונות. איחוד הימין של הרב פרץ וסמוטריץ' ניצל מכך רק בזכות המגזריות, והנאמנות של קבוצה קטנה בציבור הדתי-לאומי למפלגת הבית שלו. שקד לא יכולה להסתמך על כך, לא רק כי היא לא באמת אשת המגזר, אלא בעיקר כי פוטנציאל המנדטים הזה לא גבוה, ועומד על 8 ביום טוב.
אם בכל זאת מחפשים פתרון, הוא אולי נמצא באמת בשם החדש שהמפלגה בחרה לעצמה – "ימינה". שקד, פרץ, סמוטריץ' ובנט יכולים לנסות לחבק את נתניהו ולומר לציבור – אנחנו בעד נתניהו, גם אנחנו כמוכם רוצים שהוא יהיה ראש הממשלה, אבל אנחנו נדאג להזיז אותו ימינה. נתניהו מתעכב בפינוי חאן אל אחמר – אנחנו נזיז אותו ימינה. נתניהו מבטיח יישובים חדשים ביו"ש ולפעמים שוכח לקיים – אנחנו נזיז אותו ימינה.
אם תרצו (ואם יש לכם זיכרון פוליטי ארוך) זה ה"יומרצ רבין" של בחירות 1992, כששלושת מפלגות השמאל התאחדו והגיעו לשיא כוחן עם 12 מנדטים. בדיוק כמו שמרצ בזמנו הבטיחו (וקיימו, אגב) להזיז את רבין שמאלה כדי שייבצע את המצע של מרצ, שקד וחבריה יכולים לעשות מהלך דומה, רק שהפעם התנועה תהיה ימינה.
ואחרי הכל, יכול להיות שגם הפעם ברגע האמת הקוסם הכל יכול של הפוליטיקה הישראלית ישלוף שפן חדש, ונגלה שמול היכולות הפוליטיות המחודדות של נתניהו גם הילת האהדה וההצלחה של איילת שקד לא תעזור.