ישראל מצטיינת לטובה באחוז אבטלה נמוך ושיעור תעסוקה גבוה, שמתקרב ל-80% - אבל המצב שונה באופן מהותי בקרב נשים ערביות, שרק שליש מהן עובדות, וגברים חרדיים, שרק מחצית מהם עובדים: שבועיים בדיוק לבחירות – מה המפלגות מבטיחות ביחס לשילוב חרדים וערבים בשוק העבודה? "עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי" יצאה לבדוק עבורנו כל רשימה ורשימה, ואלה התוצאות.
את הבטחות המפלגות יש לבחון על רקע המהפכה שהתחוללה בשוק העבודה הישראלי בעשור האחרון. קודם לכן, התאפיינה המדינה בשיעור גבוה של אנשים שלא הצליחו - או כלל לא ניסו למצוא עבודה - בהשוואה לשאר המדינות המפותחות. בשנת 2010, הממשלה דאז, בראשות נתניהו, הבטיחה להגדיל את שיעור התעסוקה בגילי 25-64 מ-72% ל-77% עד שנת 2020. למרות שזו הייתה מטרה שאפתנית - היא הושגה שנים לפני המועד. הסיבה העיקרית להצלחה הזאת היא הצמיחה הכלכלית העקבית בישראל, שיצרה בהתאמה עוד ועוד הזדמנויות תעסוקה שהובילה לכך שכיום יותר ישראלים מחפשים ומוצאים עבודה בהשוואה ליתר המדינות המפותחות.
אלא שלמרות ההצלחה הזאת - המגזר החרדי והערבי נותרו יחסית מאחור. לפי יעדי הממשלה, עד 2020 שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות אמור היה להגיע ל-41% ואילו בקרב הגברים החרדים לכ-63%. בפועל, למרות ששיעור התעסוקה בשתי קבוצות אלו גדל משמעותית, הוא עדיין רחוק מהיעד: רק קצת יותר ממחצית מהגברים החרדים, ופחות משליש מהנשים הערביות. הזינוק המשמעותי בתעסוקה נבע במידה רבה מקבוצות שבכלל לא היו על הכוונת של הממשלה, כמו נשים חרדיות ויהודים שאינם חרדים.
במערכת הבחירות הנוכחית המפלגות מציגות שלל תוכניות להגברת התעסוקה של נשים ערביות. כחול לבן מבטיחה סל של פתרונות ייעודיים, מהכשרה ועד מעונות יום שיסייעו לנשים לצאת לעבודה. ימינה מתייחסת לנושא תחת עידוד ההייטק: הם רוצים לתת למעסיקים תמריצים להכשיר עובדים ולמקד את התמריצים האלה בחרדים וערבים.
שלא במפתיע, המחנה הדמוקרטי ומפלגות הרשימה המשותפת ממוקדות יותר בפערים שבין החברה הערבית ליהודית בכל הנוגע לאפליה והדרה בשוק התעסוקה וגם שואפים לצמצם אותם בכל הנוגע לתשתיות תעסוקה, כמו אזורי תעשייה ומסחר.
לעומת זאת, ביחס לתעסוקת חרדים נאמר מעט מאוד. בניגוד להצעות הקונקרטיות ביחס לתעסוקת ערבים, כחול לבן מסתפקת בהתייחסות עמומה ללימודי ליבה עבור חרדים וחיזוק מרכזי ההכוון התעסוקתיים. המחנה הדמוקרטי מבטיחה, באופן עמום, למצוא פתרונות תעסוקה ייחודים תוך התחשבות ברקע תרבותי, ובימינה מבטיחים להקים ועדת שרים לשילוב חרדים.
אבל השתיקה הבולטת ביותר מגיעה מכיוונן של המפלגות החרדיות - ש"ס ויהדות התורה. מהצד השני, ישראל ביתנו - שפירקה את המו"מ הקואליציוני האחרון עקב דרישתה לגיוס חרדים - שותקת גם היא כשהנושא הוא לא גיוס לצבא אלא תעסוקה. אולי כי הנושא הזה פחות מועיל אלקטורלית? קשה יותר להסביר את היעדר ההתייחסות לנושא הזה במצע של העבודה-גשר, שכולל שלל הבטחות אחרות בתחום החברתי-כלכלי - אבל נעדר עיסוק בסוגיית התעסוקה במגזר החרדי.
השורה התחתונה: בניגוד לנושאים הקודמים שנסקרו בסדרת הכתבות המיוחדת הזאת, המחסום לעידוד תעסוקת גברים חרדים ונשים ערביות אינו תקציבי. העלויות של צעדים שונים לעידוד תעסוקה – מהכשרות ועד תשתיות – נמוכות, בוודאי יחסית לתועלת הכלכלית שתצמח מהם. אבל התמודדות אמיתית עם הסוגיה תחייב את הממשלה הבאה לבחון מחדש את היחסים בינה לבין המיעוט החרדי והמיעוט הערבי, על כל המורכבות הפוליטית, התרבותית והערכית שכרוכה בכך. הגברת תעסוקת נשים ערביות מחייבת, בין היתר, מעונות יום, אזורי תעסוקה קרובים ופתרונות תחבורתיים. עידוד גברים חרדים לעבודה מעלה שאלות לגבי לימודי הליבה וכן לגבי מדיניות הקצבאות לאברכים. ספק אם הממשלה הבאה, בלי קשר להרכבה, תהיה מוכנה להתמודד עם שדה המוקשים הזה הפוליטי, שהרתיע גם את כל קודמותיה.
מה עוד מבטיחות המפלגות? למיפוי ההבטחות החברתיות של עמותת 121 לחצו כאן