צוק איתן
זוכרים שהיה כאן דבר כזה בקיץ? מלחמה בתחפושת של מבצע? 72 הרוגים לכוחותינו ולאזרחינו, יותר מ-2,200 בצד השני? 735 יירוטי כיפת ברזל, 50 ימי לחימה, 32 מנהרות טרור, אחד אלוהינו ועופר וינטר?
למי יש אינטרס להחביא את "צוק איתן" כמו לא היה אלא אפיזודה חולפת בשמי הביטחון הלאומי הנקיים משובלי רקטות שפרושים מעלינו? נתניהו הרי קרא לזה "הישג צבאי גדול". אם כך, מדוע לא למנף אותו לטובת הבחירות? ואם השמאל סבור שמדובר בכישלון, מדוע הוא שותף להסתרתו? האם מחשש שהכישלון ידבק גם באופוזיציונרים חדשים כמו לבני ולפיד, או פשוט משום שהגוש המרכזי של הבוחרים לא אוהב ביקורת עצמית על ביטחון ישראל?
המשמעויות של "צוק איתן" חורגות מתוצאותיו השנויות במחלוקת של המבצע. "צוק איתן" – וזה לא משנה אם אתם חושבים, שהפסדנו או שניצחנו - הוא עוד סבב לחימה שבו לא התקדמנו לשום מקום. הוא עוד מאותו הדבר: מ"עמוד ענן", מ"עופרת יצוקה", מ"גשמי קיץ". כשהפוליטיקאים לא מדברים על "צוק איתן", הם בעצם לא מדברים על הפתרון לבעיה העזתית, שתקועה לנו כמו רסיס בישבן. הם לא מציעים פתרון להגנת תושבי הדרום, להתמודדות עם הנזקים הכלכליים העצומים שסבבי הלחימה האלו משיתים עלינו, לפעולה בתוך זירה שבה כמעט ולא ניתן להביא להכרעה. כשהם לא מדברים על המבצע הצבאי האחרון, הם לא מדברים על המבצע הצבאי הבא.
מצב המשטרה
ככל שעובר הזמן, המשטרה הופכת לבדיחה עצובה. קשה להאמין שיש אזרח שסומך בעיניים עצומות על מי שאמונים על שמירת בטחונו האישי. אמנם לפי המשטרה נתוני הפשיעה בישראל נמצאים במגמת ירידה, אבל איכשהו ספק אם אתם מרגישים את זה על בשרכם. ניסיונות החיסול בעולם התחתון נמשכים ללא הפרעה כמעט, המענה לקריאות איטי, אם בכלל (עוד לא שכחנו את שיחת הטלפון של שלושת הנערים שנחטפו למוקד 100, שיחה שאם היו מתייחסים אליה ברצינות, ייתכן והם עוד היו בחיים) ואיש הישר בעיניו יעשה. בטח, כששוטרים בכירים מתקשים לשמור על הרוכסן שלהם סגור – והניצבים פורשים אחד אחרי השני – איך בדיוק הם ישמרו על ביטחון התושבים. המפכ"ל דנינו אמר: "יש תחושה קשה של תסכול וחוסר אונים". נו, אז עכשיו אתה יודע איך אנחנו מרגישים. אבל איכשהו הנושא הכל כך מהותי הזה לא מופיע במערכת הבחירות, וההקשר היחיד שבו הוא מוזכר הוא בנאומים של אביגדור ליברמן שטוען לרדיפה. לו רק המשרד הממונה על המשטרה היה בידיים של ישראל ביתנו כדי לעשות סדר בעניינים. אבל ככה זה כששכר השוטרים הנמוך מושך אליו מלכתחילה אנשים פחות איכותיים (כמו בעולם ההוראה, אגב). רגע לפני שישראל הופכת למדינת פשע רשמית - בהנחה האופטימית שאנחנו עוד לא שם – חייבים לעשות פה שידוד מערכות כללי, מהיסוד.
מצב החינוך
השנים האחרונות במשרד החינוך עמדו בסימן דתי-לאומי. לימור לבנת הכניסה לכיתות את הדגל, את ההמנון ואת מאה המושגים החשובים בציונות; גדעון סער שלח את תלמידי ישראל לביקור באתרי מורשת; ושי פירון יזם "התחדשות יהודית". בדרך אפשר היה לשכוח את מה שעדיין מלמדים אותנו בשיעורי האזרחות: מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.
נדמה שסכנת ההתבוללות אינה מרחפת מעל עם ישראל (עם כל הכבוד לפועלו של בנצי גופשטיין). הדמוקרטיה, לעומת זאת, נלחמת בשנים האחרונות על חייה – מחוק הנאמנות, דרך חוק המסתננים ועד לחוק הלאום. חינוך לדמוקרטיה, למוסר ולשוויון נחוץ לנו כעת לא פחות מחיזוק היהדות והציונות.
ואם כבר מדברים על שוויון, זו הזדמנות לדבר על עוד כמה עניינים לא-שוויוניים. למשל, על ההפרטה הפושעת של מערכת החינוך – מרשתות החינוך החרדיות, דרך בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים, ועד לקרנות וחברות מסחריות – שהפכה תחת הרפורמטור היוצא לצינור תקציבים הדולף מיליארדים. למשל, על פערי התקצוב בין זרם החינוך הממלכתי (הגדול בישראל) לבין הזרם הממלכתי-דתי (המתוקצב בישראל) והחרדי (השני לו).
ועוד לא אמרנו כלום על שכר המורים ועל מחאת הסרדינים.
צה"ל
בימים כתיקונם, צה"ל הוא פרה קדושה. בימי בחירות, צה"ל הוא אם כל הפרות הקדושות. בימים כאלה, איש לא מוכן לבקר את צה"ל, כל שכן לתקוף אותו על תאוותנות כלכלית, ניהול כושל או קיבעון מחשבתי. וכך אנחנו נשארים תמיד באותו המקום: צה"ל הוא הפרה הקדושה, אנחנו – הפרה החולבת.
תקציב הביטחון המנופח עד מופרך, שזכה אך בקושי להתייחסות במצעים הכלכליים של המחנה הציוני ושל כולנו, הוא רק חלק הארי של הסוגיה. את העובדה שבתקציב הביטחון אי אפשר לגעת כבר הפנמנו. אבל אולי נדבר על ניצולם של החיילים בשירות הסדיר, על הבזבזנות במערך הקבע ועל עושק חיילי המילואים? אולי נפתח לדיון את מבנה הצבא והתאמתו למערכה המודרנית? אולי נעסוק בתהליך ההדתה שעובר צה"ל ובהדרת הנשים שמתלווה אליו? ואולי אפילו ננהל דיון רציני על פשיטת הרגל של מודל צבא העם ועל אפשרות היתכנותו של צבא מקצועי?
אפשר. ואפשר גם להמשיך להגיד "צבא הגנה לישראל" ברוב פאתוס. בקלפי זה שווה יותר.
שילוב חרדים בחברה
ברור לכל שחוק הגיוס ייקבר קבורת חמור בכנסת הבאה. הרי לא תקום קואליציה ללא החרדים, והחרדים לא ייכנסו לממשלה שלא תתחייב לבטל את החוק הזה כחלק מפעולותיה הראשונות. ואתם יודעים מה – זה לגמרי בסדר. אל תגלו, אבל השתמטות החרדים מגיוס היא לא הבעיה, אלא רק הסימפטום. הבעיה עצמה עמוקה הרבה יותר מכן לשרת או לא לשרת, וממילא בצה"ל אמרו מספר פעמים שאין להם לאן לקלוט את כל החרדים שאמורים להתגייס תחת החוק. אבל צה"ל זה אתוס ולכן המאבק על הגיוס הפך לסמל.
אלא שעם כל הכבוד לצה"ל, הדגל האמיתי צריך להיות השתלבות החרדים בחברה יצרנית, ועל זה ממעטים מדי לדבר. בינתיים, המדינה מעודדת את הילודה בצורת קצבאות ומענקים גדולים למשפחות מרובות ילדים והופכת למעשה את הפרו ורבו לשורה בקורות החיים, באופן שמעודד את המשך אי-כניסתם לשוק העבודה; לימודי הליבה לא נאכפים באמת במוסדות החינוך החרדים והקומבינות שם נמשכות (הפחד של החרדים שילדיהם ילמדו מדעים ברור – ככל שהם ייחשפו ליותר ידע ובכלל לדברים "חילונים", כך גדול הסיכוי שיחזרו בשאלה), והפערים האלה מונצחים בעזרת חלוקת תקציבים שערורייתית. העניין הוא שאינטגרציה של החרדים בחברה אמור להיות גם אינטרס שלהם, אפילו ברמת שינוי הדימוי הפרזיטי שנוצר להם במידה לא מבוטלת של צדק. מצד שני, בקצב הזה, עוד מעט החילונים הם אלה שיצטרכו להתחנן להשתלב בחברה החרדית. זה משתלם.
עבירות מין
עבירות מין הן הרעה החולה של העידן המודרני. עם כל הכבוד לסכנות הביטחוניות שמרחפות מעל ראשינו במזרח התיכון החדאעש, פצצות המין שמתקתקות בתוך החברה הישראלית הן סכנה ברורה ומידית. ההטרדות המיניות הפכו לנגע חמור שמאיים על נשים (ולעתים גם על גברים) בכל שדה חברתי – מהרחוב ועד למשרד, מהמטה הארצי של משטרת ישראל ועד למעון נשיא המדינה.
החדשות הטובות הן שקל להילחם בהן הרבה יותר מאשר להילחם בטרוריסטים. הדרך להילחם בהן היא לא באמצעות אמירות כמו "אולי הגיע הזמן למפכ"לית", כפי שאמר נתניהו (זו דמגוגיה ריקה, או שזו סתם בדיחה סרת טעם?). גם לא באמצעות קבירת חשדות נגד פקידי מדינה (נתן אשל, שטופל במסלול המשמעתי) ונבחרי ציבור (מאיר שטרית שהפך בן רגע מפייבוריט לנשיאות לזיכרון פוליטי מעורפל).
בהטרדות מיניות נלחמים באמצעות חינוך, מודעות, תמיכה, אכיפה וענישה. כל הכלים האלה מצויים בידינו, בתקציב של מחסן חימוש צה"לי ממוצע. רק צריך תמיכה ציבורית רחבה ואסרטיבית. כשהפוליטיקאים יתחילו להתייחס להטרדות מיניות כאל פשע חברתי בלתי נסבל, אולי גם שוטרים ושופטים יפנימו את המסר.
זכויות בעלי חיים
קל לחשוב שרק לטל גלבוע ולשאר הטבעונים צריך להיות אכפת מזכויות בעלי חיים, אבל הנושא הזה צריך להטריד את כולנו. עובדה שבכל פעם שאיזו תכנית תחקירים חושפת עוד צילומים מזעזעים ממשקים כולנו מזדעזעים. לא רק הטבעונים שבינינו, סתם כל מי שיש לו לב. והאמת, גם למי שלא אוהב בעלי חיים צריך להיות אכפת מהמצב במשקים מהם מגיע האוכל שלו – אם לא בשביל המצפון שלו, אז בשביל הקיבה שלו. כשדם, הורמונים וחלקי צואה מגיעים לצלחת שלנו זה כבר הופך להיות העניין של כולם. כשמבינים את המחיר האקולוגי והבריאותי שאנחנו משלמים על הזנחת בעלי החיים – אנחנו מבינים שזה נושא שכולנו צריכים לכל הפחות להכיר ולדעת את העובדות לגביו.
חידוש השיחות עם הפלסטינים
שלום? משא ומתן? לא – רק אחדות מול האויב. ויש אפילו דאע"ש, אז תזהרו. גם המחנה הציוני, שאמור להעלות את הנושא על סדר היום, התעלם מכל ציון של משא ומתן עם הפלסטינים בכביכול מצע שפרסם. תחת הקטגוריה "אופק מדיני" כל מה שאפשר למצוא זה את המשפט הבא: נוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי בו היא נמצאת, ונגייס את העולם לצידנו מול הטרור ומול שכנינו". אז מי יקדם את המשא ומתן? כנראה אף אחד.
הקפאת הבנייה בשטחים
חבר הכנסת אופיר אקוניס אמר בריאיון ל-mako, שהעובדה שהליכוד לא שמר לעצמו את תיק הבינוי (השיכון נזנח, כזכור) הייתה שגיאה. הוא ידע למה. מדובר באחד המשרדים החשובים ביותר בממשלה. השליטה על הבנייה היא במידה רבה השליטה על עתיד המדינה, ואולי על עתיד המזרח התיכון. ככל שהבנייה בהתנחלויות הולכת ומעמיקה כך הולכת וקטנה האפשרות לפינוי. לא משנה אם אתם תומכים בבנייה או רואים בה את שורש כל הרע, איש אינו מטיל ספק בחשיבות הנושא. כלומר, איש חוץ מהאנשים שנמצאים בלב מערכת הבחירות. אפילו הבית היהודי, שהעדיפה לתמוך בשחרור אסירים פלסטינים ולא להסכים להקפאת הבנייה לא נושאת את הדגל הזה בבחירות. מבחינתה, עדיפה לו השתיקה. האם זה בגלל שמישהו שם מתבייש? לא נדע, כי איש לא עוסק בזה. הדיון בנושא הזה קריטי, אבל איש לא מוכן לנהל אותו. ובכל זאת, יש מפלגות שעמדתן בנושא ברורה. מנגד, מפלגות המרכז מחרישות. כשתגיעו לקלפי תוכלו רק לנחש: יקפיאו או לא יקפיאו?
תחבורה ציבורית
בזמן שכולם מדברים על דאע"ש, הגרעין האירני ויוקר המחיה – אנחנו מחכים שהאוטובוס יגיע. במקרה הגרוע יותר, אנחנו משחקים את המשחק: "בכמה דקות הרכבת תאחר הפעם?". זה טוב שיש הרבה דברים לדבר עליהם, כי הנסיעה בתחבורה הציבורית בישראל היא לא פחות מעונש עבור רוב האזרחים. והמדינה? במקום לעודד אנשים לעזוב את הרכבים המזהמים שלהם ולעזור לדלל את הפקקים ואת זיהום האוויר, ממשיכה להתעלם מהעונש הזה. הרי תחבורה ציבורית זה לא סקסי וממילא האנשים שנוסעים בתחבורה הציבורית לא משפיעים על אנשי המפתח בישראל. הסיכוי שמישהו ישים את הכסף הגדול שצריך לשים על שיפור התחבורה הציבורית בישראל קטן, אבל אם מחפשים איזושהי נקודה אופטימית אז אפשר להזכיר שלפחות בני בגין, הפוליטיקאי היחיד שמשתמש בתחבורה ציבורית, חוזר לזירה הציבורית.
תרבות וספורט
הודעת הפרישה של לימור לבנת מהפוליטיקה לא השאירה חלל גדול מדי במשרד התרבות והספורט. ממילא ההשפעה שלה על שני התחומים האלה התבטאה בהענקת פרסים ובחרמות על אמנים מהצד התרבותי, ובמלחמה בהתאחדות בכדורגל והמתנה לזינוק על פודיומים של זוכי מדליות מהצד הספורטיבי. על אף שאלה שני התחומים שמשקפים יותר מהכל את החברה הישראלית, לטוב ולרע, היחס כלפיהם, ודאי במערכת בחירות, הוא לא יותר מאיזוטריה. מחאת האמנים על הגדלת תקציב התרבות כך שיעמוד על אחוז בודד מתקציב המדינה לא התרוממה ולא צברה תהודה, לא בציבור ולא בתקשורת. לאלימות במגרשי הכדורגל, בתי המשפט מתייחסים בהקלה, עובדה שאוהדים לא נכנסים לכלא, לא מורחקים לצמיתות מהמגרשים ובאופן כללי אין סנקציות מרתיעות כלפיהם. אבל למה לדבר על האלימות, כשההשקעה בחינוך הגופני של הילדים והנוער כל כך אומללה, ואין בנייה של מתקנים ראויים. אל תתפלאו אחר כך כשבאולימפיאדה מייצגים אותנו 5 ספורטאים שספק אם הן יודעים לאתר את מדינת ישראל על הגלובוס. אנחנו מגדלים פה דור צעיר רדוד, נבער, עצלן ובעל עודף משקל (בהכללה, בהכללה, שהאינטלקטואלים החטובים לא ייעלבו) וצריך לעצור את המגמה הזו לפני שיהיה מאוחר.
מצב מערכת הבריאות
הידיעות על הצפיפות בבתי החולים לא הפתיעה את מי שמכיר את המתרחש במערכת הבריאות. כבר שנים שבריאות הציבור הולכת ומופרטת והופכת את הפער בין עשירים לעניים בישראל לממשי מתמיד. מי שיש לו, מטופל. מי שאין לו, מחכה. אחד ההישגים היחיד של "יש עתיד" בקדנציה הקודמת היה ההחלטה האמיצה של ועדת גרמן למנוע את הכנסת מערכת הבריאות הפרטית אל בתי החולים הציבוריים. אלה היו חדשות טובות למי שנאבק למען המערכת שנדמה שכל מי ששובת בה, עושה זאת מסיבות מוצדקות.
פליטים
זוכרים שיש סרטן בלב האומה? כן, אותו סרטן שהסעיר את מירי רגב בבחירות הקודמות. בעיית הפליטים אולי נפתרה בדמות בית כלא שיותר דומה למחנה ריכוז בסהרונים, הגדר שהוקמה בדרום מונעת כניסת פליטים נוספים ובאמת, הממשלה האחרונה יכולה להתגאות בהרחקת הבעיה מליבם של תושבי ישראל. אבל מה, בדרום תל אביב הבעיה ממש לא התרחקה מליבם לא של התושבים הישראלים המקומיים וגם לא של הפליטים שחיים בתת תנאים. איש לא מדבר על זה, איש לא מוצא פתרון שיהיו אנושי יותר ויקבל את אותם פליטים לחברה שלנו במקום הבאת עשרות אלפי מהגרי עבודה מהמזרח ומעוד כל מיני מדינות בעולם. איש לא מנסה למצוא פתרון לפחד, האמיתי, של תושבי דרום תל אביב להסתובב בשכונה שלהם. כי בשביל מה צריך, הקמנו להם מחנה ריכוז.
ברית הזוגיות
זוכרים שיאיר לפיד אמר שידאג לברית הזוגיות? שהוא ידאג לכך שיהיה הרבה יותר קל להתחתן בארץ בלי כל ענייני הרבנות, שלא תואמים בכלל את האמונה או אי האמונה של כמעט 50% מהישראלים. הוא הרי הבטיח שיילחם בממסד הדתי. שחרדים ילכו לצבא שהתקציבים שלהם יצומצמו. אבל כרגיל – הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אנחנו אפילו לא קרובים לשם. הבית היהודי התגאו בכך שהם מאפשרים רישום נישואים בכל הארץ ולא על פי איזור המגורים, ובאופן אבסורדי, הם בעצם אלה היחידים שהצליחו להקל איכשהו את המצב. הפעם יש עתיד אפילו לא מדברים על הדברים האלה, אפילו לא המחנה הציוני שאמור להציע פתרון בעצמו. כנראה שכולם הבינו שכל עוד יש מפלגות חרדיות שמשפיעות גם כשהן לא בתוך הקואליציה, לא נוכל להגיע לזה. ואנחנו עוד חולמם על נישואים גאים.
תקשורת
הטריגר למערכת הבחירות המיותרת ביותר בתולדות ישראל היה אישור בקריאה ראשונה של חוק ישראל היום, שלמעשה אוסר על חלוקת עיתונים בחינם. תובע את עלבונו של פטרונו, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לשבור את הכלים וחיפש את התירוץ הראשון לפרק את הממשלה. ההתקרבנות הקבועה של נתניהו והימין בכלל על "התקשורת השמאלנית" שתוקפת אותם היא די פאתטית בהתחשב בזה שראש הממשלה אוחז בידיו את העיתון הכי נפוץ, את רשות השידור, ולאחרונה אוחז במבושיהם של הערוצים המסחריים שנאבקים לשרוד כמחזיק בתיק התקשורת.
אי אפשר ביד אחד לגנות את הטבח ב"שארלי הבדו", וביד השנייה להסית נגד התקשורת. המתקפה על התקשורת מצד נתניהו, בנט וחבריהם היא לא יותר מספין שנועד להרחיק מהעיסוק בסוגיות ולהתמקד במי שמעלה אותן. ואגב, אם התקשורת כל כך שמאלנית, איך זה שכל כך הרבה עיתונאים מקבלים פניות להצטרף דווקא למפלגות ימניות? גורל ערוץ 10 אמור להיות מוכרע (שוב) במהלך השנה, וגורל ערוץ 2 אמור להיות מוכרע במהלך הקדנציה הקרובה. אלה החלטות משמעותיות שנוגעות לחיים שלנו כאן. חופש הביטוי וחופש העיתונות הם אבני יסוד בדמוקרטיה. חברות חדשות יציבות וערוצי טלוויזיה שמתחרים ביניהם הם דבר הכרחי, ואפילו קיומי. אלא אם כן אתם רואים בצפון קוריאה ובדיקטטורות אחרות סוג של אידיאל.
המלחמה בעוני
על פניו, דווקא מדברים על העוני בישראל לקראת הבחירות. המועמדים משתמשים במילים מבלבלות קצת. מי שהיה בממשלה הקודמת מדבר על כך שצריך "לשמור על יציבות הכלכלה", מי שהיה באופוזיציה מדבר על כך ש"צריך להילחם ביוקר המחייה". לאנשים שמחפשים אוכל בפחי זבל ולילדים שהולכים לישון על קיבה ריקה מדובר במילים מכובסות שלא עוזרות להן יותר מדי. מחירי הדיור זה נושא חשוב, גם מחירי חבילות הסלולר זה נחמד ובטח שנחמד לעשות רפורמה שתוזיל למעמד הביניים את הנופשונים ברודוס – אבל זה רק עוזר יותר להתעלם מהאנשים השקופים שלא יכולים להאכיל את הילדים שלהם. לפי דו"ח האלטרנטיבי של ארגון "לתת" בישראל חיים יותר מ-2.5 מיליון עניים, בהם 932 אלף ילדים, גם אם המספרים האלה מנופחים ומוגזמים – הם עדיין מציירים תמונה עגומה במיוחד על האנשים שאף אחד לא מדבר עליהם.
היחסים עם ארה"ב
פעם, לא מזמן האמת, לא היה ספק בכלל שארצות הברית היא הידידה הכי טובה של ישראל. זה היה דבר שברור לכולנו מאליו, כמו שכלב הוא ידידו הטוב של האדם או שדוגמניות הן הידידות הטובות ביותר של הכדורגלנים. מאז, משהו נסדק. נכון, בנאומים רשמיים ובראיונות אובמה ימשיך להגיד שארצות הברית מאוהבת ברמה אובססיבית בישראל ואחראית לביטחונה ועתידה – אבל כשמאחורי הקלעים האיש החזק בעולם קורא לראש הממשלה שלנו "צ'יקן שיט" (או שמות גרועים יותר) אפשר רק להבין כמה עמוד הסדק באמון בין המדינות. זה כיף לחשוב שאנחנו מעצמה בלב המזרח התיכון הרותח, אבל זו לא תהיה הגזמה להגיד שאין לישראל זכות קיום בלי העזרה הביטחונית והכספית של האחות הגדולה מצפון אמריקה. לא משנה אם נתניהו יישאר ראש ממשלה או שמישהו יחליף אותו – ישראל צריכה לשקם את היחסים עם המעצמה הגדולה בעולם. הדיון בנושא הולך וגובר ככל שמתקרב נאום נתניהו בקונגרס, אבל כדאי שהוא ילווה אתכם עד לקלפי.
היחסים עם מצרים וירדן
אתם יודעים מה, בואו כן נדבר על דעא"ש. אבל הפעם, על מי שבאמת חוצץ בין ישראל לבין כוחות קיצוניים מעבר לגבול. בזמן שסוריה מתפרקת לרסיסים, ומלבנון מתקבלות תזכורות שחיזבאללה עדיין איתנו, אי אפשר לזלזל בשנות השקט הארוכות בחלק הארי של גבולות המדינה. הפיגועים הבודדים שהפריעו את השקט היו טראגיים, אבל הם לא משתווים למציאות שקדמה להן. וכך, הפתרון לאותו איום קיצוני עובר בעצם דרך מצרים ודרך ירדן. שאלת היחסים איתם הופכת אפילו קריטית יותר כאשר בוחנים את התהליכים ההיסטוריים האדירים שעוברים על שכנותינו במזרח התיכון. תהליכים שיכולים להיגמר באביב אמיתי, אבל סביר יותר שייגמרו בדם. האם צריך להעמיק את היחסים? האם צריך להתכונן להרחבת ההגנה על הגבולות? עוד לא הייתה מפלגה בישראל שנבחרה על סמך הבטחות למדיניות חוץ נבונה. לא בטוח שבצדק. הכיוון אליו תלך המדינה ביחס לשכנותינו יחרוץ גורלות, לא פחות. כדאי שלמפלגות יהיה לפחות מושג כללי מה הם עושות בנידון.
תג מחיר
קצת לפני פתיחת מבצע "צוק איתן", הייתה החברה הישראלית שרויה בעיצומה של מלחמת גזעים פנימית הרת אסון. איומי הנקם בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת נערי הישיבה ורציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר הושלכו מצד לצד כחזיזים שאיימו להבעיר את המדינה.
בעוד שמערכת הביטחון משקיעה מאמצים מקצועיים וכלכליים כבירים בלחימה בטרור הערבי (ובצדק), מעשי פורענות יהודיים לא זוכים למענה דומה. יש שיגידו שזה בגלל ההבדל בעוצמת הפעולות; יש שיגידו שזה בגלל ההבדל בהיקפן; ויש שיגידו שבמדינת ישראל אין דין אחד ליהודי ולערבי. נדמה שכל התשובות נכונות.
לפני שנה הכריז שר הביטחון משה יעלון כי "'תג מחיר' הוא טרור", והלך בכך בעקבות השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' ושרת המשפטים ציפי לבני. השב"כ המליץ על כך כבר ב-2013, אלא שראש הממשלה, מטעמיו הפוליטיים, דחה את ההמלצה.
האלימות, אמר יצחק רבין, היא כרסום יסוד הדמוקרטיה. אנחנו לא צריכים להיאחז בטרור הערבי, ואפילו לא בטרור הערבי-ישראלי, כדי לגנות את הפורענות היהודית ולהוקיעה מקרבנו.
לגליזציה
במהלך השנתיים האחרונות היו לא מעט הפגנות שקראו לעודד לגליזציה של סמים, ראשית לצרכים רפואיים ובהמשך גם לצרכן הבריא. גם השנה עלה ירוק רצים לכנסת כדי לעודד את הנושא, אבל אף מפלגה לא התבטאה בנושא, אלא רק לשלילה, חוץ מכמה הצהרות בודדות של נציגי מרצ. ההודאה של ינון מגל שהוא מעשן לפעמים ממש לא מוביל אותנו לכוון הנכון, אלא רק משכיח את המטרה. במקום לעשן מריחואנה שהוברחה דרך מצרים ורווחיה מסייעים לטרור, צריך לשקול לעשן מריחואנה שגודלה בחממה בשרון, ו-30 אחוז מרווחי המגדל מגיעים למדינה.
המגזר הערבי
למי אכפת מהערבים, נכון? הם בסך הכל מהווית חמישית מאוכלוסיית המדינה. מה זה חמישית, זה כלום, זה אפילו לא רבע. והם גם בכלל לא יהודים, הערבים. אז מה זה משנה מה קורה במערכת החינוך שלהם, מה זה משנה מה קורה במועצות המקומיות, מה זה משנה מה קורה בתשתיות, במים, בחשמל ובביוב. למה – בסוריה היו להם תנאים יותר טובים? אבל מתי קראתם או ראיתם לאחרונה כתבות על הנעשה במגזר, שלא עסקו בספורט או במאכלים או באירוע צבעוני? מתי שמעתם לאחרונה פוליטיקאי יהודי מתייחס לבעיות היומיומיות במגזר? מי שמדבר על מדינה דמוקרטית ושוויון זכויות צריך להתחיל מהאזרח הקטן, ואלה נדחקים החוצה מהכותרות, כי, ובכן, הם ערבים, ומי סופר 20 אחוז מהציבור. הנה - אפילו בבחירות הקרובות, כשהסקרים מנבאים לרשימה הערבית המשותפת להיות הסיעה הרביעית בגודלה, אף אחד לא לוקח אותם ברצינות בתחשיבי הרכבת הקואליציה, אם הרצוג יהיה זה שירכיב אותה. דו קיום? תיזכרו בזה כשתהיה פה מדינה דו-לאומית.
שקיפות
לא פחות מ-55 מיליארד שקל עברו מתחת לשולחנה של ועדת הכספים בשנת 2014. סתיו שפיר בחרה למקד בנושא הזה את הקריירה הפוליטית שלה, ובחרה נכון. ההתנהלות הזו לא נולדה בקדנציה האחרונה של הממשלה, ואפיינה את שנות השלטון של כל הצדדים הפוליטיים במפה. גם הדילים שנסגרים או לא בוועדת השרים לחקיקה, הגוף שקובע מה באמת יקרה במדינה, לא גלויים. פרשות השחיתות שנחשפו רגע לפני הבחירות רק מגבירות את החשש מפני פעולות שמתבצעות בדלתיים סגורות. לא מוגזם לדרוש מהמדינה שלך להפסיק להתנהל כמו אגודה סודית שרק יחידי סגולה יודעים את מילת הקסם שפותחת את דלת הסתרים אליה. יש מי שמנסה לגייס את הנושא הזה לבחירות, דוגמת יאיר לפיד, רגע אחרי שהיה חלק מהמנגנון שהגיע עד לבית המשפט העליון כדי למנוע מהציבור מידע על המתרחש. אבל כנראה שעד שהנושא הזה לא יהיה במרכז מערכת הבחירות, נציגי הציבור ירכזו את מאמציהם בהמצאת שיטות חדשות להסתרה. וכולנו יודעים: אור השמש הוא החיטוי הטוב ביותר.
הפרדת דת ומדינה
סבך הנושאים שמאוגדים בנושא הזה הוא כה רחב, שקשה להכיל אותו. במקום, אולי כדאי לתת דוגמה היפותטית. תארו לעצמכם שפרויקט תגלית עובד באופן חסר תקדים, וגל עצום של יהודים מארצות הברית עולה לישראל. אלא ששם מתעוררת בעיה קטנה. כולם קונסרבטיביים. מפלגת השלטון הקונסרבטיבית לא מפרקת את הרבנות, אלא עושה את המעשה הפשוט והופכת אותה לשלה. לפתע, חתונה אורתודוקסית אינה חוקית יותר. האם כל הדתיים האורתודוקסים יתחתנו במקביל בחתונה קונסרבטיבית, כי ככה המדינה אמרה? סביר להניח שלא. ובצדק. הכוח שניתן לנציג הדת לא מגיע מהמדינה, אלא מהציבור שבוחר בו. ואם כך, האם לא הגיע הזמן לנתק בין השניים? אורח החיים האורתודוקסי נכפה על ציבור גדול שלא בחר בו. בין עם מדובר בנושאים של צביון ותרבות, כגון האפשרות לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת, ובין עם מדובר בנושאי זכויות אזרחיות כגון נישואים וגירושים. הקשר בין השניים, עניין שהוא בלב הדמוקרטיה, צריך לשוב ולהיות על סדר היום. בין אם אתם תומכים נלהבים במסורת יהודית, ובין אם לאו, אתם לא יכולים להתעלם.
השקעה בפריפריה
האם ישראל מסתגרת בין גדרה לחדרה (עם זינוק קל לאריאל)? האם כל אותן ערי ספר, שפעם היה נראה שיש להן סיכוי לגדול ולהפוך לערים של ממש, יהפכו להיות ערי רפאים מוכות אבטלה? אם תימשך המגמה הקיימת, אי אפשר יהיה להגיד שמדובר בתיאור קיצוני מדי. הסגירה של מפעלי "פרי גליל" ו"מגבות ערד" והפיטורים האלימים של עובדים ב"תרכובות ברום" מוכיחים שצינורות חמצן מעטים מדי מנשימים את הפריפריה. רוח קלה ממוטטת את בניין הקלפים הזה. מהלכים חיוביים, כגון הניסיון לגרום לרופאים לעבור לערי הצפון והדרום, מעוררים תקווה קלה, אבל דורשים השקעה אמיתית, כזו שלא משתלמת מיד בקלפי. אז אולי נוכל לקרוא על המקומות האלה לא רק כעל יעדים ביטחוניים, או כעל "אתרי טיול רחוקים", אלא כעל מקומות שיכולים להסתכל על לב המדינה בגובה העיניים ולומר: אנחנו שווים.
>> מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? השאלון שבודק איזו מפלגה מתאימה לכם