נתחיל עם הגרף המודד את כמות הלייקים של הפוליטיקאים בחודש וחצי האחרונים. נתמקד בעשרת הפוליטיקאים במהלך החודש וחצי שגרפו את מירב הלייקים. נתניהו, בנט, לפיד ורגב עדיין נמצאים הרחק מעל האחרים. מה שמעניין לראות השבוע זה שדני דנון נמצא בירידה מתמדת מסוף נובמבר, וכעת יורד מהקבוצה העליונה ומצטרף לפוליטיקאים בשכבה השניה.
הייתה שחיתות?
ודאי שאלתם את עצמכם עד כמה הפוליטיקאים שלנו התייחסו ישירות לפרשיות השחיתות שעלו השבוע במלוא כוחן (פרשת ישראל ביתנו, פרשת עיריית רמת גן,פרשת הקלטת של הרב עובדיה יוסף, ופרשת אורי אריאל והדיור הציבורי). הפוליטיקאית שמככבת בפוסטים כנגד פרשיות השחיתות היא זהבה גלאון (עם שישה פוסטים השבוע שמתייחסים לפרשיות השחיתות השונות), אחריה מדדים מיקי רוזנטל ומשה מזרחי ואחריהם שלי יחימוביץ ואראל מרגלית. ציפי לבני ויצחק הרצוג מדברים על שחיתות בצורה כללית. כך למשל הרצוג אומר ״שחיתות שלטונית היא תופעה מדאיגה ופוגעת שיש לעקור מהשורש״ בלי להזכיר שמות ומקומות. והיו מי שלפחות הזכירו את הנושא (מירב מיכאלי, עפר שלח, מיכל רוזין, אילן גילאון, יעל גרמן ומיקי לוי).
מה המשותף לכל הרשימה? הרשימה כוללת אנשים ממרצ, העבודה-התנועה, ויש עתיד. איש ממפלגות הימין לא התייחס לפרשיות השחיתות. ואני שואלת את עצמי – מדוע הם שותקים? האם הם סוחבים בעצמם שק של שרצים? או אולי הם לא רוצים להסתכסך עם קולגות או שותפים בקואליציה העתידית? גם בנושא הקלטת הלוהטת של הרב עובדיה יוסף נבחרינו (ללא יוצא מן הכלל) בחרו בזכות השתיקה. אף מילה על תוכן הקלטות, ועל כך שהרב עובדיה יוסף האשים את ראש מפלגתו,אריה דרעי, כגנב ורשע. תומכי ש״ס טוענים שחשיפת הקלטות היא מהלך לא מוסרי. אבל מה עם התוכן? קשר השתיקה סביב נושא השחיתות מקומם. אם בארזי החכ״ים מתעלמים מהצורך לגנות ולהאבק בכל תוקף בשחיתות מה יגידו על כך אזובי הקיר?
מודה ומוחק
השבוע לראשונה בתקופת הבחירות פוליטיקאי מכהן מחק פוסט שלו בעקבות לחץ מהקהל. כך קרה עם סילבן שלום והטלאי הצהוב. המשתמשים ברשת מחו על ניכוס השואה למטרות הקמפיין של סילבן שלום. רועי עידן אפילו העלה מם שמצביע על ג׳ודי מוזס-ניר מאחורי הנושא. סילבן שלום לא היה היחיד. גם רונן שובל, מתמודד בבית היהודי, החליט לגנוז את הוידאו הבעייתי בו הוא מניס את הזומבים ציפי לבני ויריב אופנהיימר, כנראה בעקבות ביקורת ציבורית שקמה בנושא. לתשומת לב הפוליטיקאים – א. צנזורת תכנים לאחר המעשה היא ניסיון כושל להחזיר את הסוסים לאורווה. היה ראוי בעידן המידע שאנשי ציבור שמחליטים למחוק תכנים לפחות יכתבו גילוי נאות בנושא. ב. מחיקת תכנים היא דרך מצויינת לגרום לתקשורת לשים לב שמשהו היה חשוב. אתר כיכר המדינה מהווה ארכיון האוגר גם את התכנים שנמחקו. פוליטיקאים צריכים לדעת שמחיקה באתר הפייסבוק שלהם אינה מתכון טוב לשכחה, ולעיתים להיפך, היא גורמת לאנשים לשתף יותר.
מחייכים ובוחרים
הפריימריז בליכוד כפי שהשתקף ברשתות החברתיות החל ביום רביעי בבוקר עם מבט מחוייך מצד המועמדים ודילוגים בין הקלפיות הפרוסות ברחבי הארץ:
בהמשך היום האנרגיות החיוביות של הבוקר התחלפו בחששות מפני רשימות חיסול, ובקריאה להצבעה מצד המועמדים.
יורדים נמוך
בעקבות הוראת שר התחבורה, ישראל כץ, לבטל את נסיעות האוטובוסים ש׳גולשים׳ לשבת, קמה מחאה רשתית בנושא. יאיר לפיד העלה פוסט ששאל ׳איך הבן שלי והחברים שלו אמורים לחזור בשישי מהצבא?׳
במקום לענות עניינית לשאלתו של יו״ר יש עתיד, החליט ישראל כץ כמנהג הפוליטיקאים לא להתייחס למהות הענייין ולרדת בעצמו נמוך ככל האפשר עם תמונה מאוחזרת שבה יאיר לפיד מוצג נואם מעל דרגש.
כבר כתבתי לפני כמה שבועות על כך שפוליטיקאים בוחרים להסיט את תשומת הלב הרחק מהנושא, במקום לענות עניינית לביקורת ציבורית לגיטימית (ראה מקרה אלקין והיפה והחנון). אגב, לפני שנתיים בדיוק, מי שנחלץ לעזרת יאיר לפיד בנושא הדרגש היה ׳אחיו׳ דאז, נפתלי בנט ״זה לא בגלל שאני חבר שלו, אלא באופן כללי אני חייב לציין שהמתקפות הלא ענייניות עליו בתקופה האחרונה פוגעות – לא ביאיר לפיד – אלא ביכולת של מדינת ישראל לעשות שינוי בתפיסה בתחומים רבים״.
חושך על המסך
כולם רוצים סרטונים
חת התופעות החזקות בבחירות הנוכחיות היא יצירת סרטונים (בד״כ הומוריסטיים), המוציאים את הפוליטיקאים מהעמדה המעונבת הרשמית, לטובת משחק יצירתי, או סרטי אנימציה המסבירים בשפה פשוטה את עמדת הפוליטיקאי. כבר דיברנו על הסרטון של בנט והלא מתנצלים והשבוע כיכבו: הסרטון של הח״כ לשעבר יחיאל חזן בתפקיד הסנדק ובנו אורן חזן שהתמודד בפריימריז לליכוד.
ראינו בנוסף גם את סרטון אבי וורצמן שמאפיל על סופרמן, סרטון כחלון כנגד המונופולים, וסרטון הפרגון לינון מגל.
הסטטוסים של השבוע
הוידאו שזכה בהכי הרבה לייקים השבוע היה סרטון הפרגון של הבית היהודי לינון מגל.
שני פוסטים שגרמו למשתמשים לשתף הכי הרבה השבוע, היו משני הקטבים הפוליטיים: הראשון של זהבה גלאון שמחתה כנגד פעילות ח״כ אורי אריאל שנחשפה בתחקיר של חיים ריבלין ולפיה ניכס אורי אריאל דיור ציבורי לטובת מוסדות תורניים.
והשני, של איילת שקד שמחתה על התערוכה במכללת ספיר שהציגה חמסה עם כיתוב של ׳אטבח אל יהוד׳.
