שתי יממות אחרי הנאום בוושינגטון ואני מגיעה למסקנה ששרה נתניהו צדקה. ראיתי השבוע במו עיני את התופעה. ״הוא אחד המנהיגים הכי ותיקים בעולם, בארה"ב אומרים שאם הוא היה יליד ארה"ב הוא היה נבחר להיות נשיא שם״, אמרה נתניהו לפני כחצי שנה למוניק בן מלך ואכן, דברי אמת. אנשי המפלגה הרפובליקנית ישבו מול ראש הממשלה של ישראל בעיניים כלות. הוא נכנס חזיתית בנשיא הדמוקרטי כפי שאף אחד מהם לא מסוגל לעשות. ב-2016 הם עומדים להתמודד (מול הילרי קלינטון, כך נראה) ושלל המועמדים בצד הרפובליקני לא מגרדים את הקרסוליים של נתניהו.
עוד בבחירות:
- מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? בדקו איזו מפלגה מתאימה לכם
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- יפה דרעי לא מבינה למה נשים רוצות להיות בכנסת
כמה מהם שישבו שם היו צריכים להפסיק למחוא כפיים ולקחת פתק ועט ולרשום לעצמם הערות. ללמוד קצת. נתניהו היה בוטה כלפי אובמה, בסגנון מטיפני (מלשון מטיף), רהוט, עם רטוריקה נחושה, פאוזות דרמטיות ונפנופי הידיים לפרידה שנדמה היה שלא יסתיימו לעולם. הוא פרט על נימי הרגש (אלי ויזל, שואה, השמדה). ככה עושים בחירות! ולא עם איזה מושל-כושל אשר סיפורי פקק-תנועה על גשר בניו-ג׳רזי יושבים לו כמשקולות על קרסוליו.
ובכלל, אם להתרשם מ-16 אלף צירי איפא״ק וחלקים די גדולים של 535 הסנטורים וחברי בית הנבחרים, נתניהו הוא מלך בלתי מעורער. האחד והיחיד.
הבעיה היחידה בכל הסיפור הזה היא שלאותם 16 אלף איש אין זכות הצבעה בישראל. ובעוד נתניהו מנהל מערכת בחירות שלמה על נושא אחד - איראן, הציבור בישראל מחפש לשמוע דברים אחרים. תריסר יום לפני הבחירות ואפשר כבר לסכם שנתניהו לא נגע בנושא הכלכלי-חברתי בכלל ולו היה משוחח עליו (אפילו קצת, ברמת ה"איפה טעינו", "מה אנחנו מציעים"), יתכן שמצבו בסקרים היה היום יותר טוב.
עכשיו דממה
הנה אירוע קטן מאחורי הקלעים של ההתרחשויות ביום שלישי האחרון:
אחרי שרעמי מחיאות הכפיים שככו, נתניהו התפנה להתרוצץ במסדרונות ולפגוש את הנהגת בית הנבחרים (ארוחת צהריים עם ג׳ון ביינר) ולאחריה מפגש דו-מפלגתי עם סנטורים רפובליקנים ודמוקרטים. המפגש, סביב שולחן מרובע, היה הקינוח הסופי לבוקר של תשואות.
בפתח המפגש הכניסו את התקשורת למה שנקרא "פוטו-אופ". חמש דקות של תקתוקי מצלמות. מדובר היה בחדר קטן יחסית ואנשי הביטחון שילחו מהר את כל הצלמים החוצה. אחריהם, חמש דקות של כתבים/עיתונאים, במהלכן נתן ראש הממשלה הצהרה קצרה באנגלית (משפט אחד בקושי) ושוב שילחו את כולם הצידה, כדי שנתניהו והצוות הבכיר שלו יוכל להתכנס סביב השולחן מרובע ולהתכבד במתוקים. זה באמת היה כבר האירוע האחרון על הלו״ז לפני הנסיעה המהירה לבסיס הצבאי אנדרוז כדי להמריא ממנו חזרה לישראל.
יצא שהובילו אותי פנימה לתוך החדר עם הצלמים ואז הורו לי: "הישארי כאן בפנים עד שיוכנסו הכתבים" (אני משתייכת לשתי הקבוצות, למעשה).
המתנתי. נתניהו עמד עם הסנטורים הדמוקרטים לשמאלו והסנטורים הרפובליקנים לימינו. ובחדר שררה דממה. דיאן פיינשטיין והארי ריד הדמוקרטים כבר היו בחדר. שניהם היו מאוד ביקורתיים כלפי נתניהו בנוגע לנאומו ובחרו להיות במליאה. לא להחרים. הסנטור הדמוקרטי מננדז, מי שהוביל את חקיקת הסנקציות נגד איראן, וזכה לתשואות באיפא״ק יממה קודם (וגם נכח בנאום כמובן) טרם הגיע לחדר הקינוחים. כך גם אל פרנקן (אקס קומיקאי, איש הסטרדיי נייט לייב). פרנקן היה מבין המחרימים של הנאום, אך הוזמן לחדר הקינוחים וטרם הגיע כאשר אני הייתי שם.
מן הצד הרפובליקני הקיפו את נתניהו מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיטש מקונל ושלושת הג׳ונים: ג׳ון טיון, ג׳ון קורניין וג׳ון בראסו.
ומה היה באותן הדקות שנותרתי בחדר בין זמן הצלמים לזמן הכתבים? השקט. אף אחד לא אמר מילה. כולם עמדו, פנים קדימה, ממתינים להמשך המחזה (הם יודעים שהם עושים פוזות למצלמות). ללא שיחת נימוסין, שום Chit-Chat ביניהם. לא "מה שלום הילדים", ולא לחיצות ידיים או תפיחה על הכתף. כלום. הייתה שם דממה.
