הליכוד
למה כן: מפלגת השלטון היא גם מפלגת הימין המובילה. אין אף מפלגת ימין אחרת שמהווה אלטרנטיבה לשלטון שמאל או שמאל-מרכז. למעשה, אין גם אף מפלגת ימין אחרת שתוכל להשפיע באופן מהותי על ממשלת שמאל/שמאל-מרכז: ישראל ביתנו קטנה מדי, והבית היהודי לא תשב בממשלה כזו. הליכוד הוא האופציה היחידה. והליכוד הוא גם האופציה היחידה עבור מי שרוצה לראות את נתניהו בראשות הממשלה: ליברמן, כחלון, לפיד, החרדים ואפילו ש"ס לא יתקשו לחבור לממשלתו של הרצוג, והצבעה לבית היהודי רק פוגעת בסיכוייו של נתניהו לקבל את הזכות להקים ממשלה.
למה לא: למעשה, הבחירה בליכוד היא הבחירה הכי פחות הגיונית למצביע ימין. הליכוד נמצא בשלטון ובראשות הממשלה כבר שש שנים, ולא מצליח ליישם את חזון הימין כמעט במאומה. אם הטיקט הימני הקלאסי הוא הביטחון, הרי שמדובר בכרטיס ריק. הרי נתניהו עצמו טוען שישראל נמצאת תחת איומים ביטחוניים כבדים: המרוץ לגרעין האיראני ממשיך, המאבק מול החמאס לא הסתיים בהכרעה (במקרה הטוב), פיגועי דקירה ודריסה הפכו כמעט לדבר שבשגרה, וסכנת האינתיפאדה עודנה מרחפת באוויר. אם תחושת הביטחון הלאומי היא משענתו של הימין, הרי שהליכוד כשל לא רק בעיני יריביו, אלא גם במבחן בוחריו. וזה עוד לפני שדיברנו על המצב הכלכלי.
עוד בבחירות:
- לכל העדכונים השוטפים של בחירות 2015
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- 26 דברים שלא ידעתם על הבחירות
המחנה הציוני
למה כן: המחנה הציוני הוא האלטרנטיבה המעשית המשמעותית היחידה לשלטון הליכוד. יתר על כן – גם אם הליכוד יקים ממשלה, המחנה הציוני הוא הכוח המשמעותי ביותר המסוגל להשפיע על שלטונו מבפנים. משום כך, המחנה הציוני הוא האופציה הסבירה ביותר למצביע שמאל המבקש לקנות השפעה פוליטית. מעבר לכך, המחנה הציוני מציע רשימה מצוינת ועתירה בח"כים בעלי זכויות, חזון ביטחוני-מדיני שמצביעי מרכז ושמאל יכולים להתחבר אליו, ותכנית כלכלית-חברתית שאפתנית שמצביעה לכל הפחות על יומרה לשינוי.
למה לא: ראשית, יכולותיו של יצחק הרצוג כמנהיג עומדות בסימן שאלה. הוא מעולם לא עמד במבחן דומה, וגם בכהונותיו כשר (במשרדי הבינוי והשיכון, התיירות והרווחה) לא הצליח להטביע חותם יוצא דופן. שנית – ציפי לבני, שעדיין נתפסת כחשודה בעיני מצביעי שמאל אדוקים (לאו דווקא בצדק). שלישית – בתוך המחנה עצמו קיימים חילוקי דעות לא זניחים בכל הקשור לתכנית הכלכלית-חברתית, בין זו שהתווה מנואל טרכטנברג לבין הדרך שמובילה שלי יחימוביץ'. המחנה הציוני התחייב לתכניתו של טרכטנברג, וזו לא בהכרח התכנית המתאימה למצביעי שמאל רבים.
יש עתיד
למה כן: יאיר לפיד הוא אדם עם כוונות טובות. הוא מוביל רשימה טובה מאוד. הוא אפילו יכול להתגאות בכמה הישגים (לאו דווקא אלו שהוא מתגאה בהם). שנתיים אחרי כהונתו במשרד האוצר, לפיד הוא גם פוליטיקאי מנוסה ומפוכח יותר.
למה לא: לפיד מסכם כהונה כושלת למדי במשרד האוצר, שבמהלכה לא הוכיח את יכולותיו להגשים את שאיפותיו מרחיקות הלכת. הוא נהנה מ-19 מנדטים, אך שילם מחיר כבד על הברית עם נפתלי בנט. בתחום המדיני הוא לא השפיע כלל (וממילא לא ברור אם המפלגה נוטה לכיוון לפיד או לכיוון פרי-גרמן-שלח); חוק השוויון בנטל הפחדני הוא פארסה מביכה; חוק מע"מ אפס, שאין כלכלן אחד שמוכן לדבר בשבחו, אף גרוע ממנו. הסכסוך העמוק של לפיד עם החרדים, ופליטת הפה שלו כלפי אריה דרעי בעימות בערוץ 2, הפכו אותו גם לפרסונה נון גראטה מבחינתם, וזה עלול להשאיר אותו מחוץ לממשלה. אם הוא התקשה להשלים מהפך עמוק בחברה עם 19 מנדטים בקואליציה, מה כבר יעשה עם שני שלישים מכך באופוזיציה?
כולנו
למה כן: משה כחלון הוא איש מעשה. בכך אפילו נתניהו ("תהיו כחלונים") ייאלץ להודות. המחויבות שלו לנושאים החברתיים-כלכליים מוחלטת, והוא נראה נחוש להוביל דרך חדשה בחברה הישראלית. המאבק המוצלח שניהל נגד קרטל הסלולר מלמד שלאמביציות שלו יש קבלות. גם הכהונה הפושרת שלו כשר רווחה לא צריכה לפגוע במעמדו – משרד הרווחה הוא משרד ממשלתי חלש על פי הגדרתו (נסו להיזכר בשר אחד שמזוהה עם המשרד בזכות הצלחתו). הכוח מצוי באוצר. כחלון יודע זאת, ולכן הוא חותר לשם בכל כוחו. והכי חשוב: כחלון רואה את עצמו שותף פוטנציאלי בכל ממשלה, מפני שהוא מבין את מה שהבינה לבני בממשלה היוצאת – הדבר הכי חשוב בפוליטיקה הוא לא אידיאולוגיה, אלא עמדת השפעה.
למה לא: מצביעי שמאל עשויים להירתע מעמדותיו המדיניות של כחלון (אם כי כחלון מחזיק בעמדות מתונות יחסית, ויכול בשל כך להצטרף בקלות לממשלת שמאל). מצביעי ימין עשויים להירתע מהאפשרות שכחלון יצטרף לממשלת שמאל (אפשרות ריאלית לחלוטין, אם כי סבירות גבוהה שזה יקרה רק במסגרת ממשלת אחדות). ברור גם כי עם כל הכבוד למהפכת הסלולר, אין דינה כדין מאבק בבנקים, במונופולים ובטייקונים. וחוץ מזה, לא ברור מה מביא כחלון לשולחן חוץ מאשר את כחלון. את יואב גלנט? בשביל ליהוקים תמוהים כבר קיבלנו את יעקב פרי ביש עתיד.
הבית היהודי
למה כן: הבית היהודי היא מפלגת ימין מובהקת – אחת הבודדות בזירה היום. האידיאולוגיה של הבית היהודי נשמעת בדיוק כמו האידיאולוגיה של הליכוד בימים שבהם הוא נמצא באופוזיציה. בנט מבטיח את מה שנתניהו כבר מתקשה להבטיח, בוודאי לאור העובדות שנוצרו במהלך שש שנות כהונתו כראש ממשלה. לבנט עדיין נתונה הזכות להציג אידיאולוגיה ימנית נוקשה ותקיפה. הבית היהודי היא גם קול בטוח עבור מי שחושש להכשיר ממשלת שמאל/מרכז/אחדות - אין סיכוי שהיא תצטרף לממשלה כזו.
למה לא: בניגוד למה שטוען בנט, לאידיאולוגיה שלו אין אחיזה רחבה בכנסת, ודאי שלא בחלק המרכזי שלה. כמעט כולם ניצבים היום משמאל לבית היהודי, לרבות ליברמן ונתניהו. העובדה הזו הפכה את השפעתו של בנט לזניחה גם כאשר ישב בממשלת ימין-מרכז. הוא ייצג היטב את האינטרסים הצרים של המתנחלים, אך לאו דווקא את אלו הרחבים של מצביעי הימין. כך, למשל, שתק נוכח התהליך המדיני, לא הצליח להוביל את הקו התוקפני שרצה במהלך מבצע "צוק איתן", והסכים לשחרור מחבלים. גם הררי הדמגוגיה ששופך בנט על מצביעי הימין יכולים לטשטש את העובדות הללו, אך לא להעלים אותן. המסקנה היא שלא צריך להיות ימני בשביל להאמין להצהרות הריקות של בנט; צריך להיות נאיבי. ועל כל אלה נוספת ההשפעה ההרסנית והחשוכה של הרבנים על המפלגה שמבקשת להיות המחנה הלאומי החדש, אך מתנגדת לנישואים חד מיניים או לתחבורה ציבורית בשבת. אדם חילוני יתקשה למצוא בה את ביתו.
מרצ
למה כן: כמו הבית היהודי, כך גם מרצ - מפלגת שמאל מובהקת (ודאי לאחר שמפלגת העבודה שילבה ידיים עם התנועה וחד"ש נבלעה ברשימה המשותפת). עבור מי שמחזיק בהשקפת עולם שמאלנית, מרצ היא ברירת המחדל. יש לה גם רשימה מצוינת ופרלמנטרים מוכשרים ומוכחים. אם זה היה מבחן תיאורטי, מרצ הייתה מסיימת במקום גבוה.
למה לא: מרצ היא לא רק מפלגת שמאל מובהקת. היא גם מפלגת אופוזיציה מובהקת. היא לא משפיעה על סדר היום במדינה כבר 15 שנה. היא מעבירה חוקים חשובים, אך לא כאלו שמצויים בליבת החברה הישראלית, ואפילו לא בליבת המצע של מרצ עצמה. קצרה היריעה מלהרחיב על אי הרלוונטיות של מרצ בזירה הפוליטית הנשלטת בידי הימין והמרכז, אך אפשר לסכם זאת כך: הצבעה אידיאולוגית בפוליטיקה הישראלית היא פריבילגיה. האזרח הישראלי לא צריך לבחור במי שמייצג את האינטרסים שלו, אלא במי שיוכל לשמור עליהם בצורה המיטבית. את ההבדל אפשר היה לראות בכנסת היוצאת בין ששת המנדטים של לבני, שהשפיעו (לטוב ולרע, תלוי בהשקפתכם הפוליטית) הרחק מעבר לכוחם היחסי, לבין ששת המנדטים של גלאון, שהתגמדו באופוזיציה. מכיוון שאין כמעט תרחיש ריאלי שבו מרצ מצטרפת לממשלה, המפלגה שוב נדונה לשבת לבד בחושך. תיאורטית, קול למרצ הוא קול בטוח לטובת השמאל. מעשית, קול למרצ הוא קול אבוד לשמאל. ומכיוון שהוא פוגע בכושר המיקוח של המפלגה המובילה בגוש, הוא אפילו פוגע בשמאל.
ישראל ביתנו
למה כן: ליברמן הוא פוליטיקאי חכם ומנוסה. הסיכויים שימצא את דרכו לממשלה – כל ממשלה - גבוהים. הוא גם מוביל קו תקיף נגד ערביי ישראל, ובמידה מסוימת – גם נגד הפלסטינים. זו אידיאולוגיה שמצביעי ימין אוהבים לשמוע.
למה לא: ראשית, לדבר על אידיאולוגיה במקרה של ישראל ביתנו זה עניין מסובך. האידיאולוגיה של המפלגה חמקמקה למדי, ואי אפשר לדעת על איזה צד יקום ליברמן – זה שמאמין במו"מ מדיני, או זה שרוצה להפציץ את סכר אסואן. שנית, זו מפלגה כמעט נטולת הישגים, ולא ברור במה הועילה לימין או לחברה הישראלית בממשלות האחרונות. הישיבה שלה בממשלה נראית אופורטוניסטית לחלוטין – לעתים במובן הפלילי של המושג. מה שמביא אותנו לעניין השלישי - השחיתות שפשתה במפלגה. העכברים כבר ברחו מהספינה; אין סיבה שהמצביעים יישארו עליה.
ש"ס
למה כן: ש"ס מבטיחה לייצג את קולם של "השקופים" בכלל ושל המזרחים בפרט (ספק אם יש בכלל הבדל בעיניה בין השניים). אריה דרעי הוא פוליטיקאי ערמומי, והוא ידע לעשות את דרכו לממשלה ולהפיק את המרב מן המנדטים שיקבל. למעט יהדות התורה (שאינה נכללת במדריך למתלבט כי מצביעיה אינם מן המתלבטים), אין מפלגה שיודעת לדאוג למצביעיה כמו ש"ס.
יחד
למה כן: יחד היא בחירה ראויה עבור מי שמחשיב עצמו כימין אידיאולוגי. היא אולי המפלגה היחידה שניצבת היום מימין לבית היהודי.
למה לא: סיכויי ההישרדות של יחד לא מבטיחים, וסיכויי הכניסה שלה לממשלה לא טובים יותר. למצביע ימין עדיף כבר ללכת עם הבית היהודי.
הרשימה המשותפת
למה כן: הצבעה לרשימה המשותפת קוסמת למצביעי שמאל רבים המבקשים לחזק בכך את המיעוט (או סתם מוקסמים מאיימן עודה). איחוד הרשימות הערביות הפך אותן לכוח פוליטי משמעותי בפוטנציה. גם במקרה הסביר של פיצול הרשימה לאחר הבחירות, חד"ש (שהיא המפלגה הקורצת לבוחר היהודי) עשויה למצוא את עצמה מחוזקת בכנסת עם חמישה מנדטים. ומעבר לזה, מובן שזו הבחירה הטבעית לערביי ישראל.
למה לא: העובדה שהרשימה המשותפת אינה עשויה מקשה אחת עומדת בעוכריה. ראשית, יש בה גורמים אנטי-ציוניים מובהקים, כך שמצביע ציוני יתקשה להצביע עבורה. שנית, יש בה גורמים מוסלמים שמייצגים אג'נדה דתית נוקשה הפוגעת הן בנשים והן בלהט"בים, כך שאדם נאור יתקשה להצביע עבורה. הצבעה לרשימה המשותפת אינה הצבעה לחד"ש. למצביע השמאל מוטב כבר להצביע מרצ.
מפלגות קטנות
למה כן: אידיאולוגיה – הלגליזציה של עלה ירוק, החזון הברסלבי של כולנו חברים, החתרנות הנשית של ובזכותן וכן הלאה.
למה לא: אסור להצביע למפלגות קטנות כאשר הסיכון באובדן הייצוג עולה עשרות מונים על הסיכוי להצלחה. מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה מפזרות את קולות בוחריהן בין כל המפלגות ומונעות מנדטים מבתיהם הפוליטיים הטבעיים של הבוחרים. לפיכך, הצבעה למפלגה קטנה היא במקרה הטוב מיותרת, ובמקרה הרע – הרסנית.