לפני חודש, לאחר פיטוריו מן הממשלה, בחר יאיר לפיד לתקוף חזיתית את בנימין נתניהו. בנאומו הראשון הוא חזר שוב ושוב על מנטרה חדשה: "אתה מנותק". ספק אם לפיד, שמאז כבר ניווט את הקמפיין לסלוגן חדש-ישן ("מושחתים, נמאסתם"), האמין שהראשון לאושש את טענותיו יהיה נתניהו עצמו.
אתמול (ב'), בטקס השקת קמפיין הבחירות של הליכוד בגני התערוכה, נתניהו נשא נאום שכל קשר בינו לבין המציאות נראה מקרי בהחלט. בשעה שלפיד ובנט מציגים את תעודות הסמסטר הממשלתיות שלהם, והרצוג ולבני עדיין מנסים לגבש את המצע שמאחורי "רק לא ביבי", נתניהו נאחז בסיסמאות ממוחזרות ובהבטחות ריקות.
את נתניהו לא תבלבלו עם עובדות. את השמאל, למשל, הוא תוקף במקום שבו הימין תמיד תוקף את השמאל: הביטחון. אם נעצום את העיניים, נוכל שוב להרגיש שאנחנו בקמפיין "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" המיתולוגי. אלא שמאז עברו כמעט 20 שנה, וחשוב מכך – אז נתניהו יכול היה לתקוף ללא רסן מעמדת האופוזיציונר. היום נתניהו יושב במשרד ראש הממשלה כבר כמעט שש שנים. אין שלום, אבל גם אין ביטחון. עם קצב אש של מלחמה אחת לשנתיים בעזה, מציאות פיגועים נפיצה בירושלים וסף-אינתיפאדה תמידי בגדה המערבית, קלף הביטחון הנצחי של נתניהו נשחק יותר מהר ממחירי הנפט. אפילו למסע ההפחדות מפני איראן אף אחד לא מקשיב. טוב שאל-בגדאדי הקים את דאעש. נכון שזה לא איום קיומי, אבל לפחות יש סלוגן חדאעש.
לפני שתי מערכות בחירות, כשה"ביבי או בוז'י" היה "ביבי או ציפי", הריצו אנשי הקמפיין של נתניהו את הסיסמה "מי יענה לטלפון האדום באמצע הלילה?". משום מה, הם הניחו שהתשובה הרטורית היא "ביבי". הם הניחו שהתשובה היא ראש ממשלה עליו סיפר ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין שהוא "שבוי בפחדים ובחששות" (וזה עוד אחד מהניסוחים המעודנים שנאמרו עליו). הם הניחו שזה עדיף, אוטומטית, על שרת חוץ מנוסה שישבה בכמה קבינטים וחדרי מלחמה. למה? אולי ביטחוניזם. אולי סתם שוביניזם.
שתי מערכות בחירות מאוחר יותר, ומסתבר שבמחנה נתניהו לא למדו דבר. הם עדיין בזים לאפשרות שאנשים עם שמות כמו ציפי ובוז'י ישמרו על ביטחון ישראל. "הם לא יעמדו בלחצים הללו אפילו רגע אחד", מבטיח נתניהו. זה האיש שעל שמו המציא אריאל שרון את המושג "לחיץ".
כשנתניהו אומר ש"השמאל מנותק מהמציאות", הוא מפגין את חוסר המודעות העצמית הקיצוני בו הוא לוקה. הניתוק מן המציאות אינו עניין של השקפה פוליטית, אלא של אישיות, ובאישיותו של נתניהו מדובר בקו דומיננטי. הסממן החיצוני הבולט ביותר לכך נמצא על ראשו: מתסרוקת ההלוואה וחיסכון המתאמצת ועד לצבע השיער, שהולך ותופס גוונים של סגול.
מהלך היסטורי לקריירה שלי
חוץ מהפחדה, בוז לשמאל ולנביאיו (שמעון פרס ועמוס עוז) וקריאה מלאת פאתוס בשמו המפורש של צבא הגנה לישראל, נתניהו הבטיח גם "מהלך דרמטי שישנה את פני המדינה". אם ציפיתם לשלום עם הפלסטינים, תקיפה באיראן או פירוק הוועדים הגדולים, תשכחו מזה. כשנתניהו מדבר על מהלך שישנה את פני המדינה, הוא מדבר על מהלך שישנה את הקריירה הפוליטית שלו. במקרה הזה – שינוי שיטת הממשל. אם תהיתם למה נתניהו לא הצליח להוביל את המדינה עם אף "מהלך דרמטי" בתשע שנים מצטברות בשלטון, הסיבה היא "חוסר משילות". זה הקמפיין החדש של הליכוד, והוא גילה מי אשם בכך שנתניהו לא יכול לעבוד בשקט במשרד ראש הממשלה. האשם הוא הציבור, כמובן, שמונע מנתניהו לעמוד בראש מפלגת שלטון גדולה שלא תהיה שבויה בידי אינטרסים של מפלגות פחות חשובות. לפי התשואות בגני התערוכה, לפחות בקרב הקהל השבוי המסר נקלט. השאלה היא רק כמה מנדטים זה שווה.
כמו קמפיין "מי ישמור על הביטחון", גם חוק המשילות המהפכני שמתכנן נתניהו חדשני בערך כמו רשימת הליכוד. הוא מציע שמלאכת הטלת הממשלה תורכב על ראש המפלגה הגדולה, ושניתן יהיה להפיל את הממשלה רק במקרי קיצון. "המהלך הדרמטי" הזה מלווה את קווי היסוד של כל ממשלות ישראל בעשור האחרון (כולל השתיים בראשן עמד נתניהו), אבל לא הבשיל מעולם. אפילו לא כשראש הממשלה עמד בראש סיעה בת 31 מנדטים, גדולה בהרבה מכל יריביה.
אם זה מצלצל מוכר למישהו, זה משום שזהו החוק שביקשה לקדם ממשלת אהוד אולמרט ב-2007. אז אמר בלעג אחד המתנגדים להצעה (שנפלה) כי "נמצא פתרון הפלא לכל הבעיות שלנו – שינוי שיטת הממשל. הדבר דומה למכונית שנוסעת לתהום ורוצים לשנות את הדגם שלה. צריך לשנות כיוון. אין תחליף לדרך ולמנהיגות, ואם אין דרך ואין מנהיגות, שום שינוי שיטה לא תעזור".
הדובר היה יושב ראש הליכוד. קראו לו בנימין נתניהו.