בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, יולי 2014 (צילום: ap)
בוז מוחלט לבעיות המטרידות את אזרחיו. בנימין נתניהו|צילום: ap

"כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם. האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא התחמשות איראן בנשק גרעיני"
(בנימין נתניהו, טוויטר, 25.2.15)

זהו. הסיפור של הבחירות האלו נגמר אתמול. כל מה שיקרה מעתה והלאה מיותר. כל מה שחשוב קרה אתמול ב-18:42 בטוויטר. ציוץ אחד ששום דבר שקרה לפניו ושום דבר שיקרה אחריו לא צריך לשנות. ציוץ אחד שצריך להכריע את הבחירות.

בציוץ אחד – שני משפטים, ארבע שורות, פחות מ-140 תווים – אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר את כל מה שהוא חושב על מדינת ישראל ועלינו. שום דבר לא חשוב יותר; לא מחירי הדיור, לא יוקר המחיה, לא מצוקות היומיום. רק האיום האיראני. ואין עוד מלבדו.

עוד בבחירות

הציוץ המדהים הזה – מדהים בקנה מידה היסטורי-אנושי-פוליטי-טוויטרי – מייתר את כל מערכת הבחירות המתקיימת סביבו. לא צריך עוד קמפיינים יקרים, סרטונים ויראליים מזיעים מקריאטיביות והופעות תקשורתיות טרחניות. לא צריך עוד שבועיים של תשדירי תעמולה. לא צריך עימות טלוויזיוני. לא צריך אפילו מצע.

אפשר לסגור את מטות הבחירות, לפזר את הפעילים, לפטר את הקלוגהפטים והראובן-אדלרים. אף יועץ-על במחנה הימין לא יוכל לנסח דף מסרים שיסביר את הציוץ הזה. אף גאון אסטרטגי במחנה השמאל לא יוכל להגות סלוגן מוצלח יותר מהציוץ הזה. קחו את הציוץ הזה והפיצו אותו ברבים. שתפו אותו ברשתות החברתיות, הקרינו אותו לפני סרטים ובמקבצי פרסומות, תלו אותו על שלטי חוצות. צייצו אותו שוב ושוב. זה הטקסט הכי חשוב שנכתב במערכת הבחירות הזאת. תעבירו את זה הלאה.



הציוץ הזה הוא, כמובן, זלזול מוחלט באינטליגנציה של בוחרי נתניהו בפרט ושל אזרחי ישראל בכלל. זו נחירת בוז בגרסה טקסטואלית. למעשה, מדובר ב-140 תווים שאומרים את מה שנתניהו יכול היה להגיד גם בחמישה תווים: פחחחח.

קו בחול

אבל אם מתעלמים מהבוז שרוחש נתניהו הן לבעיות המטרידות את אזרחיו והן לעצם העובדה שהם מוטרדים מהבעיות הללו, אפשר לראות בציוץ הזה כלי הצבעה יוצא מן הכלל. הציוץ מתווה את גבולות מרחב הדיון הציבורי באופן פשטני, אך פשוט ובהיר. זה כבר לא ה"אנחנו או הם" הפרסונלי. זה יוקר המחיה או האיום האיראני. וכעת יחליט כל אדם בישראל אם מה שמאיים על שגרת יומו, שטורף את שנתו ושבוער תחת רגליו הוא האיום האיראני או יוקר המחיה. אם מה שמטריד אותו הוא מי יענה לטלפון האדום, או מתי יגיע הטלפון מהבנק.

אך מעבר לפרטים הקונקרטיים, לציוץ הזה יש גם רובד עמוק יותר, פילוסופי. הוא מציג השקפת עולם. הוא מאיין למעשה כל דיון, כל ויכוח, כל עימות – הכל ניגף מפני "האתגר הגדול". במלים אחרות, מדובר במחולל התירוצים האולטימטיבי. יוקר המחיה? האיום האיראני. קריסת מערכת הבריאות? האיום האיראני. שחיתות שלטונית? האיום האיראני. שכחת את יום ההולדת של אשתך? האיום האיראני.

נתניהו מדבר על "האתגר הגדול ביותר", אבל מתכוון בעצם לומר "האתגר הבלבדי". שאם לא כן, אפשר היה לעסוק גם באתגרים האחרים, הפעוטים יותר: משבר הדיור, יוקר המחיה, תקציב הביטחון, בעיית הפליטים, הביטחון האישי. אבל אליבא דביבי, יש רק אתגר אחד שעומד על הפרק.

זה כשלעצמו, אגב, אינו רעיון משולל היגיון. אמנם, אם אין חיים, אין שום משמעות לאיכות החיים. ומי שמאמין שהאיום האיראני הוא איום קיומי ממשי על מדינת ישראל (בניגוד לדעת כמעט כל הצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בשנים האחרונות, אגב) – וכזה שמסיר מסדר היום כל סוגיה אחרת - אכן יכול להתייצב מאחורי דבריו של נתניהו. לא יוקר המחיה חשוב, אלא החיים בצל האיום הגרעיני מטהרן. אם נתניהו היה נתקל בגיבוריו של ויקטור הוגו, ודאי היה מסביר להם כך את מצבם: אולי אתם עלובי החיים, אבל לפחות אתם בחיים.

הציוץ של נתניהו הוא קו בחול. אזרחי ישראל צריכים להתייצב משני עבריו. להחליט אם הם בצד של האדם שרואה באיום האיראני את חזות הכל, או בצד שכנגד. אם הם רוצים שאת הממשלה ירכיב האיש שדוחה את בעיית יוקר המחיה נוכח איום קיומי גדול יותר בעיניו, או אנשים שחולקים עליו. זו אינה הכרעה פוליטית בין ימין ושמאל - יוקר המחיה והאיום האיראני אינם מבחינים בין ימנים לשמאלנים - אלא הכרעה אידיאולוגית. למעשה, ההכרעה בבחירות מעולם לא הייתה פשוטה יותר.

>> שיטת בנט: לשפוך שמן על המדורה ולהתלונן על החום