בחירות 2015, שלטים (צילום: בני דויטש)
אם אתה לא שם, אתה לא בסדר. תעמולת בחירות של מרצ|צילום: בני דויטש

בשבוע שעבר, מעל דפים וירטואליים אלו, ניסיתי להידרש לשאלה מדוע לא הצבעתי אף פעם מרצ ומדוע לא אצביע להם גם הפעם - למרות החפיפה הקיימת בין דעותיי לבין מצע הרשימה המתפיידת. בהיעדר אקדח אלקטוראלי מרשיע דוגמת וידאו מגורען של גלאון מתפרעת בלובי מלון אילתי, ו/או של יאיר גרבוז גונב שקלים מקערת טיפים, נאלצתי להסתפק בטיעונים כגון "חוסר ענווה", "חוסר לויאליות למחנה השמאל", כמו גם בשרטוט קווי מתאר תפיסת התחת המשונה שמאפיינת את מרצ בעשור האחרון, שעומדת ביחס ישיר והפוך לקצב הימלטות המצביעים מבין שורותיה אל מפלגות משמאלה ומימינה, לפיה "מגיע" למרצ שיצביעו עבורה. "מן הדין" שמי שמזדהה עם עמדות השמאל יעניק רק לה את קולו. כי מי שלא מרשיע עצמו כאזרח מקולקל, ישראלי משובש, קול מרעיל.

בתגובה לטורי פרסם כאן מבקר הטלוויזיה ירון טן ברינק מאמר שבו הותקפתי אישית, תחת הכותרת "היית צריך להצביע מרצ". במאמרו, שהוזמן על ידי יועצי התקשורת של מרצ, השיב איש מרצ כך לתהייתי מדוע לא הצלחתי להצביע למפלגה, למרות הזדהותי עם חלק מעמדותיה: כי אני תבוסתן, שטחי, אידיוט, ובעיקר מייצג "סוג של שמאלנים" (נשבע לכם) שלא מבינים ש"אין כזה דבר מחנה שמאל" אלא יש רק את מרצ, המפלגה שברינק הפיק עבודה סרטי תעמולה ב 2013 ושבה היה חבר. איך אני יודע? כי ברינק פרסם מאמר דומה מאד באותה השנה ב"המקום הכי חם בגיהינום", שבו עלב בשם מרצ באנשי השמאל התבוסתנים יגאל סרנה ורביב דרוקר. המאמר ההוא, בניגוד למאמר הזה, כלל גם גילוי נאות.

>> המאמר המקורי: למה אני לא מסוגל להצביע למרצ?
>> מאמר התגובה: היית צריך להצביע למרצ

כאמור, דבריו ההזויים מעט של ברינק נכתבו בהזמנת מרצ. הזויים מדוע? כי הם פורסמו כעשרה ימים לפני בחירות גורליות שבסיומן עלולה מפלגת "השמאל של ישראל" (בעיני מי?) שלא לעבור את אחוז החסימה, אפילו אם תשוקלל גישת מרצ לפיה מצביע אחד שלה שקול בערכו לחמישה-שישה מצביעי "המחנה הציוני", שלושים-ארבעים מצביעי "הרשימה המשותפת" ובין חמש מאות לשש מאות מצביעי ליכוד.

כל מפלגה אחרת, למעט מרצ, הייתה משגרת אל משבצת "המגיב מטעם" לא כותב ארסי שבחר להסתיר את זהות שולחיו, אלא דווקא את אחד מנבחריה היום או בעבר שעל אהדתי אליהם התוודיתי בכתב – שריד, גילאון, זדנברג. כל אחד מהם, וגם ניצן הורביץ, היה משכיל לנסח דברי טעם שמטרתם לכבוש את לבו של מצביע ממאן, במקום להסיע אותו אל מחוץ לכפר, להשליך אותו מהטנדר ולהשתין עליו מהקבינה. רק שאין במרצ חברים. גם אין מחנה. יש רק שמאלנים טובים שמצביעים מרצ (גבול אחוז החסימה), ומנגד שמאלנים תבוסתנים שמצביעים המחנה הציוני (24 מנדטים) או הרשימה המשותפת (15 מנדטים).

יוסי שריד ז
אופציה טובה יותר לתגובה. יוסי שריד|צילום: פלאש 90, משה שי

והנה, זו כנראה הסיבה שלא הצבעתי מרצ עד היום. ותודה ליועץ התקשורת של מרצ ומשגרו של ברינק שעזר לי להבין זאת. לאמור, כי על פי תפיסת עולמה מי שלא מסוגל להביא עצמו להצביע לה הוא אידיוט, תבוסתן ודגנרט שמרצ מעדיפה לשרוף את קולו.

השורה התחתונה

כדרכן של מערכות בחירות, גם השקתה של מערכת הבחירות הזו לוותה בקינת פרשנים לפיה מדובר ב"עוד מערכת בחירות משמימה" שתוצאתה ידועה מראש: הליכוד ינצח, העבודה תצטמק, ישראל ביתנו תתחזק, ש"ס תתפלג, בנט יתאחד ברגע האחרון עם נתניהו ולפיד יתאחד ברגע האחרון עם כחלון.

כל זה לא קרה. מה שכן קרה, הוא שהוענק לציבור המצביעים כרטיסי שורה ראשונה לעימות פוליטי מתגלגל ומתנייד, בן כחודשיים, שבמהלכו נאלצו ראשי המפלגות להשיל את מסכותיהם ולגלות טפח ממה שמסתתר מתחת. מדוע להסיר? כי מערכות בחירות הן לא רק תהליך שמטרתו לקבוע אילו עכוזים ישבו על אילו כיסאות, או מי ישב / תשב במרכזו של פוסטר הכדורגל הפוליטי המסורתי המצטלם אחרי הרכבת הממשלה.

 עוד בבחירות:

 מערכות בחירות הן מבחן, סימולטור, טריאתלון נטול הפוגה שבאופן בלתי נמנע מחלץ מן המועמדים את אופיים האמיתי, זה שנוטה להתגלות אצלם, כמו גם אצלנו, בשעות לחץ והתלבטות, עייפות ובלבול, כשאין די פנאי לערוך חזרות, הבטן ריקה, העפעפיים כבדות והאוזניים מצטלצלות מרוב שאלות שיש להמירן בתשובות עכשיו, עכשיו, עכשיו.

ג'ורג' בוש האב מביט בשעון בזמן עימות עם ביל קלינטון ורוס פרו, 1992 (צילום: ap)
לא עמד במבחן. ג'ורג' בוש האב מביט בשעון בזמן העימות|צילום: ap

זה קרה לג'ורג' בוש האב, במהלך העימות ב-92 עם ביל קלינטון, כאשר הביט בשעונו בעיצומו של דיון ארכני בקשיים הנחווים על ידי מעמד הביניים האמריקני. ברגע ההוא קיבלו המצביעים האמריקנים הצצה בשידור חי לאיש שמאחורי הפודיום, מאחורי החליפה, בתוך הבית הלבן – אחד בשם ג'ורג' שהכלכלה האמריקנית (להבדיל מסוגיות חוץ) מעניינת אותו כמו שאת קלינטון עניין איפה הילארי מבלה את הלילה.

זה קרה לג'ון מקיין במהלך קמפיין הבחירות 2008 כאשר בחר את שרה פיילין להיות סגניתו, מהלך שדיוויד פלוף, יועצו של אובמה אז ומאז, סימן בתור הרגע שבו הציבור האמריקני החל לאבד עניין בגיבור המלחמה לשעבר שעד אז נתפס, לפחות בתוך מחנה אובמה, כיריב ראוי ומסוכן. "קמפיין בחירות", אמר פלוף לניו יורק טיימס ב-2008, "הוא תהליך שבמהלכו זוכה הציבור לראות את המועמדים השונים ברגעי לחץ והחלטה". את הרגע שבו מקיין בחר בפיילין כינה פלוף "רגע מייצר שקיפות", כי אז נחשף מקיין כרפובליקני נואש לחזר אחר הימין הקיצוני שפיילין, נטולת הבינה, הייתה אחת מגיבורותיו.

כל זה קרה גם למועמדי הבחירות לכנסת ישראל, 2015. ראשי המפלגות הרלבנטיות חשפו טפח שאפשר הצצה אל קווי אישיותם האמיתית. מנהיגים שהתגלו בכיעורם – הפסידו מנדטים. מנהיגים שהפתיעו לחיוב – קוששו קולות. מערכת בחירות רחוקה מלהיות בדיקת פוליגרף. אבל פעמים רבות היא הדבר הכי קרוב שיש לנו למכונת רנטגן פוליטית שמאפשרת להציץ עמוק אל תוך קרביהם של המבקשים להיבחר – כמו גם על האופן שבו הם מתנהלים ברגעי משבר ולחץ.

המרוויחים


איימן עודה
עבורי, הרגע שייצג את עודה כפי שהוא באמת אירע במהלך הרב-עימות בערוץ 2. בזמן שמועמדי הימין התחרו ביניהם מי יהפוך את השולחן על עודה קודם, ובעוד צבע עור פניו של ליברמן משתנה מארגמן לאדום-תות, הזכיר עודה לליברמן שמבחינה אלקטוראלית טהורה – הוא הבלתי רצוי, ולא עודה.

אריה דרעי (טוב שיהיה, מכלוף)
תגידו מה שתגידו על דרעי (והכל נאמר) אבל חרונו הקדוש במהלך קמפיין בחירות 2015 לנוכח האפליה המזרחית ההיסטורית והמתמשכת – שכנע. פנייתו לבנט במהלך עימות 2015, בשלב "השאלה היחידה", שבו שאל אותו "למה ינון מגל כן ואלי אוחנה לא", הייתה הצצה אל דרעי כפי שהוא באמת: מניפולטיבי, קריזיונר, שש אל קרבות, אבל באותו הזמן ממש אחד שאפליית המזרחים מוציאה אותו מדעתו, על אמת. אה כן, וגם הייתה ההערה ההיא לחברי העימות, שכוונה לעבר אלי ישי: "לא צריך מצלמות חברים, יש פה אחד שמקליט הכל ממילא".

יאיר לפיד
שם התואר שהוצמד אל יאיר לפיד בתדירות הגבוהה ביותר, בבחירות 2015, הייתה "קמפיינר". אלון עידן ב"הארץ" כתב שהוא "עוד יהיה ראש ממשלה", כי הוא רוצה מספיק (ברנע כתב דברים דומים על נתניהו, זמן קצר אחרי הצטרפותו לליכוד). בבחירות 2015 השיל לפיד סופית את קליפת "מנחה הטלוויזיה במשקל הנוצה", והוכיח, לכל הפחות, שכאשר הוא מצהיר (כפי שהצהיר) ש"ביבי לא יהיה ראש ממשלה יותר", כעונש על כך שהפיל את הממשלה האחרונה, הוא יודע גם לקיים. בניסוח אחר: לפיד הבן הוא כנראה פוליטיקאי במשקל כבד והוא כאן, בניגוד לאביו, כדי להישאר.

 

יצחק (בוז'י) הרצוג
למרבה המבוכה, קשה לשים את האצבע על רגע אחד זוהר שבו הרצוג "זרח". לא ב"מצב האומה", לא בראיונותיו, לא בסרטוני התדמית ולא בעוטף עזה. האמת אודות הרצוג שהבליחה במהלך קמפיין 2015 לא הייתה שהוא כריזמטי, "יותר ביבי מביבי", אלא שאיכשהו, מבלי שאף אחד מבין בדיוק איך, הוא יודע מה הוא עושה. האיש בעל הקול המצחיק הצליח "איכשהו" לסיים את השבוע הזה בפור של שלושה-ארבעה מנדטים על מי ש"ארץ נהדרת" תיארו כאחד שהוטלה עליו "קללה" לפיה הוא יהיה "ראש ממשלה לנצח". באופן משונה אך קלאסי, זו בדיוק הסיבה שעוד ועוד מצביעים מגששים אליו כעת את דרכם.

משה כחלון
"לא פראייר". כך הצטייר כחלון במערכת הבחירות 2015. הליכודניק לשעבר התם ורך דיבור שלח את לפיד לחפש את החברים שלו, האשים את הליכוד בכך ש"נטש את דרכו של בגין" ואמר לנפתלי בנט, במתק שפתיים אוהב ובשידור חי, שהוא "שרלטן". בנט, איש שמעולם לא חסרו לו מילים מאז שאמר בפעם הראשונה "אימא", השתתק.

המפסידים

בנימין נתניהו
סרטון ה"ביביסיטר". המתקפה על נוני מוזס. הנסיעה לאמריקה, למרות ביקורת ציבורית צורבת, שהנפיקה שום-כלום למעט הוספתו של נתניהו לרשימה השחורה של הבית הלבן, יחד עם קים ג'ונג און, דונאלד טראמפ וההוא שניסה להתפלח אל הבית הלבן דרך המדשאה הקדמית. בבחירות 2015, ובמנותק מהשאלה האם יקים או ממשלה, חזר נתניהו להיות מי שהיה בבחירות 99': לחיץ, היסטרי, מריר, נואש למצוא תירוצים מתירוצים שונים כדי לנסוק מאדמת ישראל אל עבר ספירות מפנקות יותר, מפריז ועד וושינגטון.

 

זהבה גלאון
כאמור, יחסי כמצביע עם מרצ מורכבים והפכו מורכבים יותר, מאז שהגיבו כפי שהגיבו מעל דפים אלה. ובכל זאת, אם הייתי צריך לתאר את קווי המתאר של גלאון כפי שהתגלו במהלך מערכת הבחירות 2015, הייתי כותב "נואשת". המתקפה על המחנה הציוני, המתקפה על הרשימה המשותפת, ולעומת כל זה גלגולי העיניים והשיעולים נעדרי הליחה במהלך הריאיון ההוא עם חנוך דאום, בגין החלטה שלא לצרוך מוצרים מההתנחלויות ("זו מחאה פרטית שלי" – וואללה? חשבתי ש"שמאל זה מרצ"). גלאון הצטיירה כמו בעל מכונית היושב בה עם מנוע דולק, לא יודע האם לסובב את ההגה ימינה ושמאלה ובינתיים מביט בעיניים כלות במד הדלק הצונח מתחת לקו המינימום.

אביגדור ליברמן
עודה: "אנחנו עשרים אחוז מהציבור בישראל". ליברמן: "בינתיים". 

נפתלי בנט
דרעי: "למה יינון מגל ואלי אוחנה לא?", בנט: "זה לא נכון מה שאתה אומר... אנחנו פתוחים לכל הציבור. עובדה: איילת שקד חצי עיראקית".